אני בן 33, ולאחרונה התחלתי טיפולי דיאליזה ואני מחכה להשתלת כליה.
האמת היא שידעתי שהשלב הזה מגיע והייתי מוכן אליו במידה מסוימת, אבל לא ידעתי עד כמה זה יהיה קשוח כשאחווה את זה באמת. יש הבדל גדול בין לדעת שיום אחד תתחיל דיאליזה לבין להגיע למצב שאתה באמת חי את זה כמה פעמים בשבוע וזה הופך להיות חלק מהחיים שלך.
יש ימים שאני מנסה להיות חזק, לצחוק, להתעסק בדברים אחרים ולהמשיך כרגיל, ויש רגעים שזה פשוט נופל עליי. המחשבות על הדיאליזה, על מתי אמצא תורם ועל מתי אוכל לחזור לחיים שהיו לי לפני כל זה.
ויש עוד משהו שמעסיק אותי המון ההשתלה עצמה.
מצד אחד, אני כל כך מחכה לרגע שיגידו לי שמצאו לי תורם מתאים ושאפשר להתקדם להשתלה. זה הדבר שאני הכי רוצה שיקרה. מצד שני, אני מוצא את עצמי חושב המון על הניתוח וממש נכנס לחרדות מהמחשבה עליו.
אני חושב על ההרדמה, על הניתוח עצמו ועל כל מה שמסביב. לפעמים הראש שלי כבר נמצא שם למרות שעוד בכלל לא הגעתי לשלב הזה. זאת הרגשה מוזרה להתפלל כל כך שמשהו יקרה כי הוא יכול לשנות לך את החיים, ובאותו הזמן לפחד מהרגע שבו הוא באמת יגיע.
לפעמים מה שהכי חסר לי זה פשוט שמישהו ישאל אותי באמת מה שלומי ויבין מה עובר עליי, בלי לרחם עליי.
אני משתף פה כי אולי יש כאן אנשים שעברו תקופה דומה, דיאליזה, השתלה או אפילו ניתוח גדול שהם מאוד פחדו ממנו.
איך התמודדתם עם החרדות והמחשבות? איך הצלחתם לא לחשוב כל הזמן על מה שעוד מחכה לכם ופשוט לחיות את היום?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2026