אני חושב שאני חווה משבר קיומי בגלל מצב העולם, איך מתמודדים?

נושא שמעסיק אותי המון שנים, ממש מחטיבת הביניים, זה משבר האקלים. הוא נעשה חמור יותר מיום ליום; וגם אם נפסיק להשתמש בדלקי מחצבים היום, כלומר נפסיק לגמרי לפלוט פחמן דו־חמצני לאוויר, יידרשו שנים כדי שהמצב יתוקן. ואנחנו לא מפסיקים להשתמש בדלקי מחצבים היום וגם לא מחר וכנראה לא בעשור הקרוב.
גם מבחינת משאבים אנחנו במקום לא טוב. אנחנו חיים במערכת קפיטליסטית שמעודדת אותנו לצרוך יותר ויותר, למשל על ידי מבצעים. במקום שתקנה חמישה חטיפים, אתה כבר תקנה תשעה כי המחיר יוצא אותו מחיר. כלומר יש פה השלכה כפולה, גם על בריאות הציבור וגם על כדור הארץ. ואם לא מכרנו את המגוון האין־סופי שלנו, אנחנו זורקים את זה במקום לתת חינם לאנשים. יש פה מערכת אין־סופית של ייצור ומכירה, וכל זה נטו בשביל לצמוח יותר, ממש כמו לא סרטני. אין פואנטה לצמיחה, רק לצמוח, רק שהגרף יעלה למעלה עוד ועוד.
אבל אנחנו לא יכולים לאכול כסף. יבוא יום ופת לחם יהיה שווה יותר מזהב. האמת היא שכנראה רוב האנשים בעולם היו דווקא מעדיפים את פת הלחם ולא את הזהב. אנשים מתים מרעב כל יום. כנ״ל לגבי עצים. אתם יודעים שיותר נדיר למצוא עץ מאשר יהלום ביקום שלנו? עצים שומרים על מערכות אקולוגיות ועל האוויר שלנו, ועדיין אנחנו כורתים אותם כאילו יש לנו מלאי אין־סופי שלהם.
יש מדינה אחת שבאמת עושה משהו עם תרבות הצריכה שלנו והיא צרפת. שם יש חוקים שאוסרים על רשתות שיווק לזרוק אוכל. באירופה גם יש מחירים דינמיים, שמורידים את המחיר כאשר התוקף קרוב יותר.
אומנם זה לא פותר את בעיית היסוד של ייצור בלתי מוגבל, אבל זה לפחות משהו.
גם החובות הממשלתיים תופחים. ארה״ב עם חוב של 40 טריליון דולר וגם כאן החובות תופחים לאט לאט עם המלחמה וחוסר האחריות של הממשלה.
הקיצוניים עולים לשלטונות ברחבי העולם. יש לך הגירה מהעולם השלישי ותגובת נגד של פשיזם, שגם הוא לא מעוניין לטפל בבעיות האקלים משום־מה, כאילו אי אפשר להיות ימני ולדאוג לסביבה. הם מעדיפים להקל את נטל המס על העשירים, ואז החוב תופח עוד יותר. על הדרך החברות הליברליות מביאות פחות ילדים לעולם; האמת שכולם מביאים פחות ילדים, אפילו הודו כבר ירדה ל־1.9 ילדים לאישה, שזה פחות ממה שצריך כדי שהאוכלוסייה תהיה יציבה.
גם מצבה של מערכת הבריאות שלנו מדאיג אותי. בכלל, כל המערכות הממשלתיות פה פשוט קורסות. מערכת השפיטה עמוסה לעייפה, קופות החולים בגירעונות מתמידים, יש מחסור חמור ברופאים, אין אצלנו שום אכיפת חוק.
דווקא כשהגיע תורי להיות מבוגר, העולם קורס. הכול קורס. אפילו בשווייץ הילודה נמוכה!
אני מרגיש שאנחנו באמת אבודים ואיש איננו עושה דבר. אנחנו מתרכזים במאבקים לאומיים במקום מה שחשוב באמת. אתם יכולים לזלזל, אבל אין משהו דחוף יותר ממשבר האקלים. כבר היום אנחנו לא יכולים למנוע את האסונות שיבואו עלינו, אבל אולי אפשר להקטין את מספרם בעתיד הרחוק יותר. אולי לא אכפת לכם מדובי הקוטב או מהפינגווינים, אבל זה הרבה יותר מ״עוד מין נכחד״. אנחנו עלולים להיכחד או לכל הפחות נסבול בגלל גלי חום קיצוניים. ובמדינה כמו שלנו ההשלכות תהיינה חמורות אף יותר מבאירופה. אל לנו לשכוח שאנחנו במזרח התיכון.
איך אני מתמודד עם כל הרגשות האלה? לפעמים אני נזכר בהסכם מונטריאול, שהציל את שכבת האוזון שלנו. אני מקווה שנוכל להתגבר על זה באותו האופן. אולם ההבדל כאן הוא שהכלכלה שלנו תלויה באופן מוחלט בדלקי מחצבים.