מרגישה אפסית ורוצה למות, אני לא יכולה להתמודד עם עצמי כבר...

פעם שהייתי קטנה עד גיל 22 אמרו לי תמיד שאני בחורה חזקה, תמיד עומדת על הרגליים לא משנה לאיזה מצב נקלעתי. אולי הייתי בוכה 10 דקות והכל היה עובר וגם למחרת.. עד המשבר הבא.. גם ממנו הייתי יוצאת.. היום אני בת 27 עוד מעט. סטודנטית כבר שנתיים. ואני לא יכולה יותר אני לא יכולה. אני רוצה למות, מרגישה שבורה, מרגישה לבד, יש לי חבר, יש לי חברות פה ושם מסביב.. זה לא משנה כמה יהיו מסביבי.. אני מרגישה לבד!. אני מרגישה אפסית. אני מרגישה כושלת. איך זה שאני קורעת את התחת לומדת כל היום, הולכת לעשות ספורט ומקבלת 75.. זה היה מבחן קל שאמורים לקבל בו בין 90-95. היה לנו גרף ציונים. ואני הייתי מקום אחרון!!. איך?? אני מרגישה כל כך אפסית.. וגם ככה אני לא הולכת לעבודה בשביל ללמוד שגם זה עוד לחץ בפני עצמו. מבקשת חופשים כדי ללמוד. אין לי כסף!! אין לי הון עצמי!! אין לי מזל רק מנחוס :(. וזו לא קארמה!! כי גם שהייתי בדיכאון השנה מהתואר, בחודש האחרון אני מחייכת ושמחה. ונותן לציונים להשפיע עליי! התואר עשה לי רע. היה לי ביטחון. אני יודעת מי אני לפני הציונים האלה.. ידעתי מי אני. ושאני כן חכמה ושאני כן מצליחנית והתואר מוריד אותי לרצפה. אני לא יכולה אני שבורה. באמת שאני שבורה. אני אפילו לא מבינה איך אני מעזה לשלוח קורות חיים. הערך שלי ירד לאפס. מי שיראה אותי בראיון עבודה ירגיש את זה.. בלי התואר יכולתי להצליח יותר. והציונים האלה רק מראים לי כמה אני כושלת. אני לא נכשלת אני עומדת בממוצע. אבל רוב הסטודנטים מוציאים ציונים כמו 95-96 שאני מתפללת ל80 לפחות. שלא יהיה פחות מזה. כי כן קת יותר קשה לי מלאחרים... אני צריכה לקרוא 20 פעם והם פעם אחת. אבל אני קוראת 20 פעם אני קוראת אני כן לומדת! זה לא מגיע לי. זה לא פייר. אני לא מבינה מה עשיתי רע בחיים?. מרגישה שהתואר הזה לא בא לטובתי בכלל. פשוט רע לי מהכל מרגישה שנשברתי כבר מזמן ואני בצליעה אסיים את התואר הזה. עם קמטים בעיניים, אחרי בכי רב. חבר שלי מנסה לעודד ואומר שזה כולה תואר.. אבל בשבילי זה לא. ואני לא מוכנה לסיים את התואר עם ממוצע 75. לא מוכנה. זאת בושה. זאת לא אני. אני אשמח לשמוע אם מישהו אי פעם הרגיש ככה.. גם עובדת, גם עם חבר, גם במסגרת של תואר. מנסה לאכול את העולם. כי גם אין לי דרך אחרת לשלם את התואר . בעבודה עושים לי הרגשה רעה שאני לא מגיעה ושזה לא בסדר למרות שזאת משרת סטודנט!. הם בלחץ ומפילים את זה עליי. ובזמן מבחנים אני צריכה להתמודד עם מה להגיד לראש צוות שלי. גם עם חבר שלי שחושב שאני כבר לא אוהבת אותו. ולא מבין שרע לי בחיים האלה ואם היה לי כיף וטוב הוא היה רואה הרבה אהבה ממני. אני כן אוהבת אבל אני לא מצליחה להראות אני בדיכאון. זה מה שגורם לי להתרחקות וקרירות. גם בלימודים לא הולך.. פשוט א=פ=ס. אנשים מצליחים לשלב את הכל ביחד ורק אני נפלתי בין הכיסאות. :( לא מצליחה לאסוף את השברים. נשברתי.