כל פעם שאני נזכרת בעבר אני נשברת מיד ואין לי מצב רוח, איך להמשיך הלאה?

לא יודעת מאיפה ואיך להתחיל.. עברתי הרבה בחיים ויש לי עבר שלא עוזב אותי, אני לא מצליחה להתנתק מהעבר והוא משפיע עלי מאוד ביומיום, כל פעם שאני נזכרת ממשהו שקרה בעבר אני נשברת מיד ואין לי מצב רוח.. ונמאס לי, נמאס לי כל כך ! למה? למה דווקא אני ? למה מלמעלה בחרו שיהיו לי חיים כאלו ? מה שאני מרגישה שאני חיה בשביל לסבול ושיהיה לי רע רע רע רע ורק רע, כי תמיד חייב שמשהו ישתבש בחיים שלי, כל דבר טוב שקורה לי - משתבש אחר כך .. מה הטעם לחיות שאתה לא נהנה מהחיים ? שאתה רק סובל ורק רע לך ? אני לא רוצה את החיים האלו, אני לא רוצה לסבול, אני לא רוצה שיהיה לי רע.. אני בסך הכל רוצה להיות ילדה רגילה עם חיים רגילים, עם חברים טובים, עם ציונים טובים בלימודים, עם משפחה טובה, עם הידיעה שאני יודעת מה אני רוצה בחיים.. אני רוצה לקום כל בוקר עם חיוך על הפנים ולהגיד תודה לבורא עולם על זה שאני קמה כל בוקר ועל זה שאני חיה ובריאה ושלמה.. אבל זה לא קורה, כי אני לא שמחה, אין לי תרצון לחיות, באמת שלא אכפת לי מה יקרה לי כבר כי מיציתי תחיים, גם אם יהיה לי טוב בהמשך, זה לא ימשך, יהיו לי עוד מכשולים כמו תמיד שאצטרך לעבור בלי ברירה, כי מה אעשה? זה החיים .. אני מרגישה כמו שאני בבית כלא, שאין לי לאן לברוח מהעולם הזה, שאין לי זמן בשבילי לנשום ולעכל את החיים, מה שאני עוברת.. אבל אני רוצה להגיד שלמרות כל מה שעברתי בחיים ועוברת, תמיד יש לי מחשבה אופטימית ואם מכירים אותי אז מכירים מישהי אופטימית וכל הזמן עם חיוך על הפנים ורואים אותי כילדה עם שמחת חיים כי אני משדרת את זה ואני לא כל כך משתפת את הבעיות שלי עם האחרים כי אני לא מרגישה נוח עם זה, וכך רואים אותי מבחוץ אבל מבפנים אני ההפך הגמור, אני הכי לא מחייכת ולא הכי אופטימית ובטח שלא עם שמחת חיים, אני מרוסקת מבפנים.. ואפילו שככה אני מרגישה בפנים, אני עוזרת למלא אנשים שדי נמאס להם מהחיים ומזדהה איתם ומעודדת אותם ומצליחה, מצליחה לעזור להם לחשוב אחרת על החיים.. וכן זה מצחיק, זה שאני עוזרת לאנשים להסתכל על החיים בצורה חיובית בעוד שאני לא כל כך, אבל כן יש פעמים שאני מחזקת את עצמי גם שאני אתמודד ושאני חזקה ושאצליח לעבור את המכשולים ובזכות המכשולים אז אתחזק ואהיה חזקה בעתיד בפני כל מכשול שיעבור דרכי. אבל לפעמים שזה לעיתים קרובות, אפילו דבר קטן יכול לשבור אותי מבפנים וכל האופטימיות הולכת ממני ומיד בוכה ותוהה למה אני בכלל חיה? למה זה קורה לי?.. ואני חושבת שמה שיעשה לי טוב זה חברים טובים שיהיו איתי לאורך כל הדרך, שיהיו שם בשבילי ושיאהבו אותי ויחשיבו אותי כחברה טובה שלהם, וכן יש לי חברים אבל הרוב הכרתי מהאינטרנט .. מגיל צעיר זה התחיל ההתכתבות בצאטים (לא צאטים כמו שאתם חושבים, צאט לנוער) כי הייתי בודדה מאוד ולא היה לי אף חברה במציאות, הייתי בבית הספר ויושבת בצד לבד, אוכלת לבד, לומדת לבד.. וכמובן שראו אותי כמישהי שאפשר לנצל אותה ולצחוק עליה וכך עשו.. הייתי באה הביתה ופשוט בוכה וגם כשעברתי בית ספר התחלתי לבכות הרבה בימים הראשונות כמו לדוגמה שהסתפרתי ובאתי לבית הספר ואז ראיתי שכמה ילדות מתלחששות ומסתכלות עלי ודמיינתי לעצמי שהן בטח יורדות על איך שאני נראת עם התספורת החדשה ופשוט התחלתי לבכות .. זה רק קטע קצר מהילדות שהייתה לי, והיום שאני כבר בבית ספר אחר ,התחברתי לכמה בנות אבל אני לא מרגישה שהן רואות בי כחברה טובה שלהן כמו איך שאני רואה אותן, טוב יש להן גם חברות משלהן ואני די בטוחה שהן נהנות להיות איתן מאשר איתי.. ואת מי שהכרתי באינטרנט כבר שנים שאנחנו מדברים, הרבה אמרו לי שאני בן אדם מדהים ומיוחדת ומקסימה וכו', בהתחלה הם גרמו לי לחשוב ככה ושמחתי שהם ראו אותי ככה והרגשתי טוב עם עצמי, עד שאחת מהן ניתקה איתי קשר (והיינו חברות טובות מאוד, לפחות אני חשבתי ככה..) וגם קרה לי מקרה דומה עם ידיד שגם החשבתי אותו כידיד טוב והכל השתנה..וכבר המילה ''מדהימה'' היא שקר בעיני, שאני לא כזאת, שאם קוראים לי מדהימה אז זה לא מרגיש לי אמיתי, כי תמיד יש לי תמחשבה הזאת שאני ''מדהימה'' והכל טוב ויפה, עד שימאס להם ממני וכבר לא אהיה ''מדהימה'' בינהם..
טוב קצת (יותר) חפרתי, אתם לא חייבים לקרוא הכל, רק סתם רציתי לפרוק את הלב.. ופניתי אליכם כי אני צריכה עזרה, אני כן רוצה לחיות ולהנות מהחיים ולהיות חזקה ולא להשבר מכל דבר קטן .. להיות עם בטחון ולאהוב את עצמי איך שאני, ולהרגיש שאני לא שונה מאף אחד, שאני בדיוק כמו כל אחד, וכמובן לא לחשוב על העבר יותר מידי.. איך להמשיך הלאה ולשכוח מהעבר? אני יודעת שאי אפשר לשכוח מהעבר, ואולי במקום לשכוח אז לקבל אותו? ואיך?
תודה רבה לעונים ! (: