מסתובב עם תחושת ריקנות, לחץ וחדרה, רוצה לעשות בעצמי שינוי ולא יודע איך

כבר כמה חודשים שאני מסתובב עם תחושת ריקנות חוסר שקט לחץ מתח חרדה.. הכל ביחד.. אני ממש מרגיש שאין לי בשביל מה.. אין לי אנרגיה בבוקר אני קם כל בוקר לתוך עוד יום שלא בא לי להתחיל.. מאז שהייתי ילד גדלתי בבית שלא היה בו כסף שכונה על הפנים.. כל יום הייתי מסתובב בשכונה עם החברים וראיתי לא מעט שטויות מול העיניים למזלי הגעתי מבית טוב ולא נגררתי לפשע.. (יכולתי בקלות) תמיד גדלתי בתחושה שצריך להיות חזק וקשוח וניסיתי להיות כזה.. להיות מקובל.. להיות זה שמעריצים אותו ואוהבים אותו.. להיות במרכז העניינים..כל זה גרם לי לא להשקיע יותר מדי בלימודים לנשור מהבית ספר לבית ספר מקצועי וכו'.. אחרי הצבא השתנתי לגמריי.. מבחור שכל היום יצא ,בילה,שתה ושכב עם מלא בחורות (כי גם זה היה מדד לכמה אתה גבר) ועד היום בחברה אני הז**ן.. התבגרתי.. נהיתי רציני אני לוקח את החיים כבד פתאום.הבנתי שזהו אני ברשות עצמי ואין יותר שטויות.. וזה מלחיץ אותי הלהתבגר הזה.. אני גר עדיין אצל ההורים בן 25 חברה אין לי וכרגע אני מרגיש כ"כ חסר ביטחון שאפילו לא בא לי להכיר מישהי.. למרות שיצאתי עם הרבה בנות ואני נראה טוב ( לא בשביל להשתחצן) אני עדיין לא שלם עם עצמי.. אני לא מצליח להסתכל לאנשים בעיניים כשאני מדבר איתם אני נכנס ללחץ מכל שטות ומרגיש נחות מאנשים אחרים.. כשמישהו מדבר איתי אני הרבה פעמים לא מבין מה אומרים לי כי אני כל כך מרוכז בעצמי ובמה חושבים עלי..יוצא מצב שאני מרגיש שאנשים פשוט צוחקים על זה ומרגישים עלי שמשהו אצצלי מוזר.. אני לא מצליח להיפתח ליד אנשים ולהרגיש חופשי ומשוחרר להגיד מה שאני רוצה להגיד.. אני מרצה כל הזמן אנשים אני פשוט מרגיש שאני טוב מדי ואני כל יום חושב אז אולי כדי להיות הילד הרע.. אולי ככה אני אצליח להתגבר על החוסר ביטחון.. אבל אני מפחד להתחיל אפילו לעשות שינוי.. אני מבטיח לעצמי דברים ולא עומד בהם פשוט כבר שונא את עצמי לא מאמין שאתקדם הימים עוברים וכלום זז כי אני לא יודע מאיפה להתחיל ואיך לשקם את עצמי ולהיות פשוט אני. אבל אני תמיד שואל את עצמי מי זה אני ואיך להתנהג.. כי אני בן אדם טוב ובן אדם אכפתי.. ותמיד ניסיתי לשנות את זה בעצמי. תמיד ניסיתי להילחם באופי הזה.. כי אני רואה את העולם הקר והאכזרי הזה ואת המציאות כאן שכל אחד מנסה לאכול את השני ומשהו בי יודע שאם אהיה טוב מדי אסבול אז אני נלחם בטוב לב שלי.. יש בי כעסים ותסכול רב.. על זה שאני מנסה להידמות לאנשים.. על זה שלאשים אחרים יש ביטחון,כסף,אושר, אהבה ולי אין.. כן אני מקנא וזה משגע אותי.. למה אני לא יכול פשוט להיות כזה גבר אדיש אדיש רגוע כזה? שלא מעניין אותו כלום..שלא מפחד מכל שטות, שיודע מלא דברים ויודע לעמוד על שלו כשצריך בלי פחד...בזמן האחרון יש לי מלא מחשבות מפחידות במיוחד על העתיד... מה עושים? איך נרגעים איך מגיעים למצב של שלווה פנימית ורגיעה..אני מרגיש ממש במצוקה כי קשה לי להמשיך בהצגה היומיומית הזאת אני לא שחקן טוב.. רק מרגיש שפתאום אחרי הצבא יצא ממני משהו אמיתי שזה לא בהכרח טוב במקרה שלי. בבקשה תנו לי עצות אנשים