תוהה לעצמי אם אני מתחיל לפתח דפוס התנהגות בעייתי או שהתעוררתי למציאות

תראו באמת שלא נולדתי עם כפית זהב בפה... אומנם ברוך השם בחיים לא היה חסר לי אוכל בתור ילד ואת הדברים שהם לפחות בקו של הממוצע עשיתי בגיל הנוער. אבל יש משהו שהבנתי: יש לחיות ויש לחיות טוב. ואיפשהו תמיד יש גם את הפחד הזה של לרצות טוב יותר אולי ואתה מפתח עיניים גדולות? אולי אפילו השם יכעס עלייך כי אתה לא מרוצה ממה שיש לך וגם זה יילקח לך? אבל היום למשל כשאני מסתכל בראייה של אדם בוגר יותר פתאום אני מבין גם כשנניח היינו תיכוניסטים אז יצא מצב שלרוב אלו שבאו מבתים אמידים יותר וחייו בוילות זכו יותר לחוות סקס ומערכות יחסים בגיל הזה וגם הבחורות שאז בעצם היו עדיין ילדות כבר מגיל כזה ידעו לכוון לכסף. משם אתה ממשיך את החיים בתור אדם ומתבגר ומבין שתכלס? אנשים לא מכבדים אנשים טובים אנשים מכבדים אנשים עם כוח. וגם הרבה יותר קל למישהו להיות "אדם טוב" ו"אדם אופטימי" כשיש כסף ויש גנטיקה טובה. והמצב בישראל הוא כזה שאפילו גם אם ויש לך דירה חמודה ואתה מרוויח באיזור השכר הממוצע זה עדיין נחשב ללא משהו... הרבה מהנשים שואפות לגור בוילה או בבניין מודרני בערים סטייל גבעתיים רמתגן תל אביב רמת השרון וכו' וגם אם פעם גם אני חשבתי שיש נשים שהן עם גישה יותר סוציאליסטית לכסף אז למשל ראיתי את בת דודה שלי שהיא בעצם כול החיים שלה הייתה נוודית וגרה כול פעם במקום אחר בין אם זה בדרום אמריקה או במזרח הרחוק ולא עבדה קבוע ולא רישיון נהיגה ולא צבא ולא תואר בעצם חייה בשאנטי שלה אבל לבסוף כשהיא רצתה להפוך לאמא היא בחרה במישהו ממשפחה עשירה אפילו שכול החיים היו שישו ושימחו עם אנשים מכול הרמות הכלכליות. אפילו חברת הכנסת לשעבר סתיו שפיר ממחאת הדיור ויוקר המחייה ב2011 התחתנה עם מישהו שאבא שלו מילארדר... מעניין שברגע האמת איכשהו "במקרה" זה יוצא ככה.
עכשיו אני אגיד לכם משהו... את כול זה עוד הייתי מסוגל להכיל ולבלוע אבל גם ככול שמתבגרים קורה דבר גרוע אף יותר... אם אין לך הרבה כסף או בכלל קשרים ומעמד אז זה לא רק שנשים לא ישימו עלייך אלא גם "חברים". פתאום ההוא "עסוק" כאילו מי ישמע מדובר במנכ"ל משרד הביטחון. טלפונים שלא עונים וטלפונים שאתה לא מקבל אבל.... אם ופתאום מתעורר אינטרס כלשהו שאפשר להשיג באמצעותך... הפלא הפלא אז כן יוצרים וכן מתעניינים. עכשיו אני אגיד לכם לאורך השנים ניתקתי קשרים מהרבה אנשים ואני מבין שזה היה הכרחי. היום אני במצב כזה שמעניין אותי רק הבריאות שלי והפרנסה שלי... איפשהו מבחינתי גברים כולם הם סוג של "אוייבים" שלי כי הם מתחרים איתי על משאבים. אחריי שנוכחתי שלא ידעו לפרגן לי בכמה דברים מסויימים הבנתי שחברים זה רק שהם יכולים בכביכול להרגיש "מעלייך" פתאום כשאתה זה שצריך לפרגן לו אז שקט ודממה וגם כמובן אם עכשיו אתה לא מסדר למישהו עבודה או מחיר זול לרכישה מסויימת או עבודה מסויימת אז מי מכיר אותך... ואלו שמזמינים אותך לשבת אצלהם זה בשביל לתפוס עלייך תחת. אז גברים אני לא סובל בכלל... ונשים גם אם כבר ואני קובע עם מישהי אז אני מכוון תמיד לסקס בדייט ראשון כי כבר הבנתי שזה לא באמת משנה אם תשקיע עכשיו בדייט או כמה דייטים... אם מישהי לא רוצה אותך אז לא משנה גם אם תעשה שמיניות באוויר. גג אני מסוגל דייט ראשון ללכת איתה לפאב ולהזמין לה בירה ואיזה צ'יפס טבעות בצל וכו' אם ואני מרגיש שאין לה משיכה מינית כלפיי אני לא עכשיו אשקיע בדייטים נוספים. באיזשהו מקום אני עצמי מבאס אותי שאלו האמונות שיש לי וזאת הגישה שלי לחיים אבל פשוט לפי הגנטיקה שלי והמצב הכלכלי סטטוס חברתי וכול אלו אז זאת העמדה שהחיים שמו אותי ואני צריך להתנהג ולהתנהל לפי העמדה הזאת וגם לשמור על הלב השביר שלי... לא להתאהב כשאין לזה סוג של ערובת ביטחון ולא להיקשר לחברים שלבסוף שמים עלייך. אז מה דעתכם? אני מגזים? או שאתם מצליחים להבין את ההיגיון שלי? אני רק אספר שכמובן המון מידע לא חשפתי אבל זאת הפוזיציה שלי נכון לרגע זה.