נמאס לי להתאכזב - מה עושים?

היי,
מתנצל מראש על האורך של הדברים.

רגע לפני הקוביד הארור התחלתי ללמוד, ואחרי שלקח לי כמה חודשים להתרגל בסוף הסמסטר התחלתי להבין איזו שיטת לימוד עובדת בשבילי ואיזו פחות. ואז הגיע הקוביד, ועברנו לזום. בהתחלה הגיוון היה נחמד אבל השנה כבר נמאס ואני רוצה לחזור לקמפוס ולקבל את החוויה ולא רק את התוכן. נמאס לי שקורסים מקוצצים ומדוללים, מהקלטות ממוחזרות ומשעות של בהייה במסך כבר. לא בשביל זה באתי לאוניברסיטה!
בנוסף, אחי הקטן שמתגייס עוד מעט התחיל מכינה ובגלל המצב כל התכניות הכיפיות והטיולים השתבשו להם, והוחלפו בשגרה חלקית והרבה זום. מי יפצה אותו על כל הזמן הזה? מי יחזיר לו את מה שהתבטל? הוא פאקינג מתגייס לקרבי ובקושי יהיה עכשיו בבית בשנים הקרובות.
בהקשר רחב יותר- לפני 8 שנים ההורים שלי התגרשו באופן מכוער. בקושי התחלנו להתאושש מזה- בום הקוביד הגיע. מי שנפגעו מאוד מהגירושים זה סבא וסבתא היקרים, ההורים של אמא. סבתא חטפה לצערנו אירוע מוחי- לא בקשר ישיר לקורונה אבל כנראה כן קשור לסטרס ולישיבה הארוכה בבית מול החדשות האינסופיות וגם מצבו של סבא הדרדר כתוצאה מזה שכל התחביבים והפעילויות שלו הופסקו וגם בגלל הטיפול בסבתא והישיבה בבית החולים ובשיקום- שם היינו צריכים לבקר אותה דרך חלון באופן משפיל למדי (שאגב לא מנע שם התפרצויות חוזרות ונשנות של קורונה). כרגע הם בבית עם עובדת זרה- וכל דבר שעושים מעצבן את סבא ואנחנו פוחדים שיקרה לו משהו. הוא גם לא ככ נותן שיעזרו לו בשום דבר.
אמא עצמה רק עכשיו התחסנה במנה ראשונה ומחכה לשנייה. היא בק' סיכון ואני מקווה מאוד מאוד שתעבור את התקופה הזאת בשלום.
הבעיות לא התחילו בקורונה. גם לפני זה המצב הכלכלי היה ככה ככה ולא היה לנו רכב בבית כך שלא יכולנו לעשות הרבה והיחסים עם אבא היו שטחיים יחסית. אבל הקורונה העצימה בעיות קיימות.
רגע לפני הקורונה כשהשתחררתי והתחלתי ללמוד העולם נראה אופטימי והחיים היו יפים. תכננתי להתפתח בשנים אלו, להנות מהלימודים ולהתחיל לפתח קריירה ולמצוא חברים ולצאת בהדרגה מהבית, ובהתחלה נראה שלשם הדברים הולכים. כרגע המצב לא משהו.

איך לעזאזל מפסיקים להתאכזב? מה עושים כדי לשפר את המצב? למען האמת נמאס לי להבין- כל החיים שלי מצפים ממני להיות בוגר ולהבין את המצב. פעם זה בגירושים "תהיה חזק ותתגבר", או על המצב הכלכלי "יש שנים פחות טובות וצריך להבין", פעם בזה שהקשר עם אבא לא יהיה כמו פעם כי הוא צריך לטפל בילדים שנולדו לו מאז שהתגרש ובגד באמא, פעם בצבא שדברים התנהלו עקום וכמובן פעם עכשיו. שלא נדבר על זה שבאופן כללי אני מרגיש שבמדינה כל פעם מנסים לתקן משהו מסויים- ואז בום נסוגים אחורה ורק מעמיקים את הבעיות שלנו וחופרים בור עמוק שכולנו נטבע בו.

בקיצור- מה עושים כדי להפסיק להתאכזב? האם הדברים חייבים להיות ככה? האם הכל צריך להיות בדפוס כזה של עליות קטנות ונפילות גדולות?

תודה מראש וסליחה על החפירה,
יותם.