אז ככה. אני דתי. לפחות מבחינה חיצונית זה ברור - אני חובש כיפה ויש לי את הסלנג והכל.
מבחינת האמונות והדעות שלי - אני פחות או יותר כמו האדם הממוצע. אני לא 'אתאיסט מיליטנט' כמו שקוראים לאנשים שמייחסים לדת אפס חשיבות, אבל אני גם מכיר בעובדה שאני לא יודע, וגם לא אדע את התשובות לשאלות הגדולות. אין לי התנגדות לדת, להיפך - אני מכבד, מעריך ומוקיר את העומק התרבותי והמחשבתי בן אלפי השנים שהיא מציעה. מצד שני, אני לא משוכנע מעבר לכל ספק שכל קביעה של הדת נכונה בהכרח. אני לא ממש מונע מעצמי לחפף פה ושם או לעשות דברים אסורים הלכתית, כי אני לא באמת מפחד מהשלכות בעולם הבא. תכלס, אני מאמין באותם דברים כמו רוב החילונים שאני מכיר, ההבדל ביננו פשוט באיך שגדלתי.
הקטע הוא שאין לי בעיה עם מי שאני. לא דחוף לי 'לתקן את מעשיי'. אני בסדר עם זה שאני לא תמיד שומר שבת או כשרות. מצד שני אני לא מרגיש שום דחף לזרוק או להתרחק מהזהות הדתית שלי, זהות שאני מזדהה איתה ואוהב אותה.
אבל העובדה שאני קצת עוף מוזר גורמת לי להרגיש כאילו יש בי בעייה. כאילו אני חי איזו סתירה. חברים שלי בשוק אם הם מגלים שאני מציץ בפלפון בשבת או לא מניח תפילין, אז אני מגלה רק לחברים קרובים, שגם הם לא ממש יודעים איך לעכל את זה. אני מרגיש רקוב כל פעם שאני רוצה לעשות משהו 'אסור' וצריך לעשות את זה לבד ולהחריש את זה כמו סוד מדינה.
יכול להיות שאני כל כך מוזר ונדיר? אולי אני פשוט בסביבה יחסית דתית וזה נדמה לי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025