קשה לי לחזור למשהו שהוא חלק בלתי נפרד ממני

אני בן 35,עד גיל 18 גדלתי בסין( בגלל עיסוקם של הוריי הם עבדו שם) נולדתי שם לתוך תרבות אחרת לגמרי כשבמקביל כמובן חונכתי כיהודי וישראלי לכל דבר ועניין.בגיל 4 הכניסו אותי למסגרת של לימודים במנזר שמתמחה באומניות לחימה סינים( קונג פו ) המקום בעצם נותן לך חינוך,משמעת עצמית שלא רוכשים במקומות אחרים וכמובן השכלה.הכל נעשה בצניעות כשאלה צומח לתוך אורח חיים בריא,אינטנסיבי מאוד מבחינת האימונים היומיומיים ועם מודעות לעובדה שהכל בראש ושהגדרת הכאב/קושי מיוצרת בתת המודע של האדם המידה והוא בוחר לראות את זה ככה.
מגיל 4 עד גיל 18 חייתי ונשמתי אומניות לחימה כדרך חיים(8 שעות לימודים רגילים ו 8 שעות אימונים מפרכים ללא שום הנחה ) כל יום 7 ימים בשבוע כשהמשפחה מגיעה לביקורים במנזר עצמו 3 פעמים בשבוע במקום מבודד מהלוחמים/תלמידים ( כל תלמיד מוגדר כלוחם).פעם בחצי שנה יוצאים לביקורי בית של 3 ימים בלבד וחוזרים למנזר.
בגיל 18 באתי לארץ לעשות את חובתי כיהודי וישראלי בצה״ל ונכנסתי לשירות ארוך של 12 שנים ביחידה מיוחדת עד גיל 30 כשבמקביל המשכתי את חיי כלוחם( סוג של נזיר) בדיוק באופן שבו גדלתי.
הסיבה לשחרור שלי מקבע ומהיחידה שבה שירתתי הייתה בגלל שהאדם הכי קרוב אליי התחיל לחלות במחלה סופנית שהטיפולים בה היו מאוד אינטנסיביים ויקרים דבר שרתם את כל מי שהיה מעורב וקרוב אליו לנסות ולעזור גם מהבחינה הכלכלית( במסגרת היכולות של כ״א מהחברים/ קרובי משפחה שלו).
למרות הרפואה וכל הנסיונות לעזרה בסופו של דבר המחלה הכריעה ואחרי 3 וחצי שנים הוא נפטר כתוצאה מזה.דבר שאותי באופן אישי כמעט שבר נפשית,פשוט נהפכתי לאדם אחר בתוכי מה שהביא להדרדרות דרסטית מכל הבחינות ובעיקר מהפן הכלכלי(מה שהחזיק אותי היה בעצם העובדה שלא הפסקתי את שגרת אומניות הלחימה ביום יום למרות הכל,זה פשוט עזר לי לפרוק תסכולים ואגרסיות ודיי השאיר אותי במשבצת השפיות) .
לפני חצי שנה מסיבות כלכליות החלטתי שהדרך המהירה לצמצם פערים פיננסיים היא להתחרות בתחרויות לחימה פירטיות באסיה( דבר שנוגד את כל מה שגדלתי אליו ועליו, זה כמו טקס השבעה שאתה עובר שם כל יום ונשבע לא להשתמש ביידע שלך בדרך שתפגע בזולת).
טסתי לאותה מדינה ששם זה קורה(השכר הוא פר קרב.לכל קרב/שלב יש את השכר שלו והתשלום הוא במזומן ).
באחת התחרויות שם למרות שאין יותר מדי חוקים אבל לי מבחינה אטית היה חשוב לא לסטות מהקווים .
באחת הקרבות פגעתי שם בלוחם שהתחרה מולי בצורה מאוד קשה ( פגיעת ראש,נוק-אאוט כתוצאה מבעיטה לראש) שהביאה להתמוטטות של אותו אדם.
למרות שבסופו של דבר הוא הבריא יחסית ויצא מזה אחרי מספר שבועות בבי״ח ( נשארתי שם איתו בבי״ח בשביל לוודא שהוא בסדר כי לא יכולתי להמשיך הלאה עם הספק שאולי הוא לא יצא מזה או חלילה ישאר נכה או צמח ) .
מאז שחזרתי לארץ אחרי המקרה אני פשוט לא מסוגל להמשיך עם האימונים באופן שחייתי אותם עד התחרות ובמשך כל חיי.
הידיעה שפגעתי כ״כ קשה באדם ( לא עושה לעצמי הנחות או תירוצים ,זה שנקלעתי למצב כלכלי קשה היה מתוך בחירה שלי לעזור לחבר הכי טוב שלי להבריא ) ועם התוצאות הייתי צריך להתמודד .
הבחירה בתחרות לחימה פירטית בחו״ל הייתה מבחינת הסכומים הגדולים יחסית שמרוויחים שם לקרב אחד.
כרגע המצפון שלי מקשה עליי מאוד למרות שהשגתי את המטרה שהצבתי לעצמי , הדרך שבחרתי לעשות את זה כ״כ לא מתאימה לי מבחינה אישית ומבחינת הערכים לחיים שצמחתי לתוכם.
עצם הכניעה שלי לדרך הקלה והתוצאה שפגעתי באופן קשה באדם באשר הוא למרות שהוא יכל גם לפגוע בי באותה המידה ולא לרחם עליי בכלל אם רק הייתה לו האופציה אבל עדיין..אני זה אני והוא זה הוא וזה מקשה עליי מאוד לחזור לשגרה.