היינו ביחד 5 שנים ועכשיו אמא שלו מחזרת אחרי, מרגישה אבודה

היי... אני כותבת ה"שאלה". היא הייתה אמורה להיות בכלל במדור "התמודדות עצמית" והטקסט הנכון הוא זה המופיע כאן-
מקווה שתשימו לב.


שלום לכם.... אני ילדה אבודה בעולם הגדול, בת 22 ואין לי מושג כבר למי לפנות, למי לפרוק ולספר וגם לא איך לעשות את זה.... אולי מכאן יגיעו התובנות והישועה? אספר את סיפור חיי בהכי תמצית שאוכל בכמה קטגוריות שהכי מפריעות לי בחיים כרגע. זה קצת ארוך. אבל מתחננת אליכם שתקראו.
זוגיות- בגיל 16 הכרתי את בן הזוג הראשון והאחרון שלי, היינו ביחד 5 שנים עם המון פרידות באמצע, גם פרידות ארוכות של חצי שנה ויותר. בהתחלה הזוגיות הייתה באמת טובה, לא חושבת שאי פעם הרגשתי שהתאהבתי בו, אבל באמת אהבתי. האמת שעדיין אוהבת.. אבל לא יודעת אם זה אהבה אמיתית. הוא לא מה שחיפשתי, לא מה שחלמתי. לא האדם שעיני רואות בחזון העתידי שלי, כאבא לילדים, כמי שילווה אותי לשארית חיי... או- אולי כן? ופה מתחילה הסערת רגשות שלי בתוך עצמי. שאיני יודעת מה נכון בשבילי, אם בכלל, או שזה טעות לחזור, או שזה טעות לא לחזור ולפספס.... מה שמפריע לי בו זה שהוא בן 27 ועדיין ללא כלום. לא מצאתי בו את הכרזימה והשאפתנות להצליח בחיים, לא מצאתי בו את האדם שיעזור לי לבנות את עצמי ושנבנה אחד את השניה יחד. הוא עדין מידי... אבל אהב אותי כמו שאף אחד מעולם לא אהב... או יאהב? (מקווה שזו סתם תחושה) אבל באמת אהב, אהבה שאין להסביר, עד היום.. ואני מרגישה אותו בכל שניה, כשעולה לי במחשבות, מרגישה את הכאב שלו..ושהוא עדיין שם,מחכה.. וכאן אמא שלו נכנסת לסיפור. אנחנו כבר שנה לא ביחד. הפעם הוא הבטיח שהוא לא יחזור. בכל עשרות הפרידות שלנו הוא הבטיח ובסוף חזר. ולי היה קשה להגיד לא ונענתי בחצי חיוב... יכולתי להשאר איתו בכיף עוד שנים, זה היה נוח, הוא האדם שהכי הכיר אותי, הכי ידע אותי, הכי אהב, הכי הגן ושמר אבל לי משהו היה חסר. פחד מפספוס של משהו טוב יותר, ובייחוד האופי, האופי שתמיד חיפשתי אצל בן הזוג שלי ולו פשוט לא היה את זה. המצב כרגע הוא שאמא שלו מחזרת אחריי, ללא ידיעתו. עושה לי שטיפות מוח שמבלבלות אותי יותר שאני והוא נועדנו זה לזו. ובחיים לא נמצא בן/בת זוג אחר חוץ מאחד את השניה. יוצא שאני תמיד רואה אותה ונפגשת איתה במקומות רנדומליים כי אנחנו גרים קרוב, ואז השטיפות מוח מתחילות. היא גם פתחה עסק חדש של טיפול באנשים. היא עברה טלטלה רוחנית בתקופה האחרונה, עזבה את עבודתה שהניבה לה הכנסה גבוהה ועבדה בה שנים לטובת עסק שעתידו אינו ידוע. היא טוענת שהיא יכולה לרפא אנשים,פיזית ונפשית, שיש לה כוח בעיניים, שהיא תביא את הגאולה והשלום, טוענת שזה יהיה עסק כ"כ גדול שיניב מאות מיליונים ולדורי דורות. ורק אותי היא רואה בעסק שלה. ורק אותי היא רואה ככלתה. אני באמת לא יודעת אם היא פשוט השתגעה, או שהיא באמת רואה דברים שאני לא, שאחרים לא, אולי באמת אצבע אלוהים נגעה בה כפי שטוענת? לא יודעת מה לחשוב.
עוד משהו שמפריע לי בו זה שהוא מעשן כל היום(קנאביס) לא שיש לי בעיה עם זה אבל כשזה תופס 50 אחוז מהיום אז כן. במשך שנים עובר כבר מעבודה לעבודה, לא למד, לא עשה כלום בחיים. באמת כלום. והיא טוענת שעד שלא ניהיה ביחד אף אחד מאתנו לא יצמח כי אנחנו צריכים לבנות אחד השני. אבל איך אני יכולה לבנות וליישר "עץ עקום"? ולמה אני צריכה לבנות אותו? אני רוצה שהגבר שלי יבנה אותי! שיאיר לי את הדרך, שידריך וכך גם אני אהיה מאחוריו. אבל הוא לא מסוגל לזה, פשוט לא....

בית, הורים- איני יכולה להתלונן על הילדות שלי. באמת שהיא הייתה אחלה. נראה לי. קיבלתי די הכל, קיבלתי אהבה, אבל ערכים וחינוך נאותים? לא ממש. פשויט לא. הפרש הגילאים בין הוריי הוא מאוד גבוה... אמא בת 50 ואבא 75. כשהייתי בת 10 פחות או יותר התחילו הבעיות. אימי היא אישה חולה, חולת לב, חולת פריאלגמיה, חולת גב, אחת שתמיד מתלוננת שהיא חולה. אבי מבוגר, העבודה היחידה שעסק בה מאז שאני זוכרת את עצמי זה פרטיות קלפים ותיווכים פה ושם. אמא לא עובדת. עבדה תקופה מסויימת בלטפל בקשישים. אהבה? אין ביניהם ממש. כל אחד ישן בחדר נפרד. בית? מעולם לא היה לנו. רכב? מעולם לא היה לנו. גרים בשכירות. בית סבבה. אם אפשר להגיד..? שכירות של 3000. כל מה שאני רואה בבית כרגע כל היום זה את אמא בחדר רואה טלווזיה/יושנת/במטבח או את אבא בסלון רואה טלווזיה/ ישן. זאת הרוטינה היומיומית. מידי פעם הוא יוצא לפרטיות(קלפים) שלו שמשם הוא מביא את הכסף חוץ מהחסכונות ששמר כדי שיהיה לנו לשם שכירות ותשלומים.
כל מה שאני מאחלת לעצמי וזועקת לשמיים... שאהיה בדיוק ההפך מהם. ההפך הגמור. בהכל. אף אחד מהם לא הגיע לשום דבר בחיים, לא בזוגיות, לא בחומריות, לא ברוחניות, לא בחיי חברה, לא בלראות עולם. בכלום. הם אנשים שכל הזמן נמנעים מעימותים, אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי שהייתי קטנה שאם מתקשרים אליה, אז לומר שהיא במקלחת, או לא בבית ותמיד לימדה אותי לשקר. תמיד לברוח ממכולות שהיא חייבת להם כסף, אף פעם לא להתמודד פנים מול פנים עם אנשים. אני מרגישה שאני נסחפת לתוכם יותר ויותר, אני באמת משתדלת שלא להיות כמוהם. אבל מיום ליום זה מחלחל אליי. אין ביננו שום דבר משותף, שום מחשבה משותפת, כל הערכים שלי והדברים הטובים שבי אני לימדתי את עצמי. לא זכור לי שום משפט חכם או משהו שיכול לקדם אותי בחיים שהם אי פעם אמרו לי או חינכו אותי עליו. אין חום בבית, אין אהבה, אין שמחה, אין חיים. אני מרגישה שהבית הזה פשוט תוקע אותי.
כשהייתי קטנה תמיד הייתי חווה ריבים ועימותים לא נעימים בבית, אף פעם לא הייתה אצלנו הכנסת אורחים,אני באמת כבר לא יודעת מה לרשום.מרגישה שאין לי אוויר.

עבודה,כסף- גם אני מעולם לא הייתי יציבה בעבודות. עברתי 100+ אם אני לא מגזימה.. ואני לא.
העבודה שהחזקתי בה הכי הרבה זו העבודה האחרונה שבה הייתי 7 חודשים. אם רק הייתי יכולה להעביר בכתב את הכאב ואת כל מה שעברתי בחיים בעבודות, כל הפיטורים, כל ההתפטרויות, כל הטלטלות, פשוט ייסורים. אני כ"כ רוצה לעבוד במשהו שאני ירגיש שאני באמת עושה משהו עם עצמי ונותנת מהיכולות שלי ויש לי הרבה! עבדתי מיליון פעמים במלצרות, במשרדים, בחנויות בגדים, בתור דיילת מכירות, במכירות, בעגלות בחול (בדיוק שבועיים וחזרתי הביתה שגם זה סיפור בפני עצמו), ועוד מיליון דברים שאני אפילו לא זוכרת כבר.
כרגע אני בלי עבודה כבר חודשיים, ללא כסף, ללא יכולת לקנות לעצמי את האוכל שלי. אני טבעונית בחצי שנה האחרונה ונאלצת לקנות לעצמי את האוכל שלי כי ההורים לא. ללא יכולת לכלום. ואני באמת רוצה לעבוד. אבל לא רוצה עוד סתם עבודה.... רוצה עבודה שארגיש בה שאני מממשת א עצמי.
התמודדות עצמית- בגיל 19 הכרתי את עולם מסיבות הטבע, עולם הסמים והבריחה והחופש..........אם אפשר לקרוא לזה ככה. העולם הזה עשה לי כל כך טוב. וכל כך לא. הכרתי עולם של חופש, של אהבת חינם, של תובנות, של סמים וזין על כל העולם. בהתחלה לא ידעתי לאזן, ונכנסתי לשם כל כך חזק שהמסיבות הפכו להיות החיים שלי והדבר היחיד שהעסיק אותי מוחית. היום אני במקום שאני יכולה לאזן בין החיים הרגילים ולמסיבות, כל עוד זה במינון הנכון. שם אני לפעמים מוצאת אמת ואהבה , על אף שימוש בחומרים כימיים שמשנים את מצב התודעה. ולעיתים אני מוצאת שקר והבל הבלים. כרגע זה הדבר היחיד שאני יכולה לברוח אליו בסוף שבוע ולחייך ולהיות מי שאני ומי שאני רוצה להיות תמיד- שמחה ומאושרת......


ואני לא אתחיל לספר על הטריפים(חוויות רעות מסמים) הרעים שהיו לי שגרמו לי להרגיש אפס. ואני לא אתחיל לספר על זה שהתנתקתי מכל החברות ילדות, על הבגידות הדוחות באקס (משהו שכבר לעולם לא יקרה) ,על הדיכאון וההפרעות אכילה והכדורים הפסיכיאטרים ועל זה שעבדתי במסאגים בגיל 16 כדי לממן קורס אנגלית ואמא גילתה, על החרדות החברתיות, על ההלקאה העצמית, השנאה והשפיטה בכל שניה ושניה, הפחד מה חושבים עליי, על הסטוצים הרבים שהיו בעבר ועל ההתנזרות ממין בשנה וחצי האחרונה,על החלומות שנרמסו לי בין היידים... ועל... ועל.. ועל....

ועם כל זה אני לא מצטערת על שניה מהעבר. כי זה עשה אותי מי שאני היום. ועברתי שינוי של 180 מעלות, למרות שתמיד יש מה לשפר.
הרצונות שלי לעתיד הקרוב הם לעזוב את הבית, לקנות אוטו, לעשות טיול גדול, להגשים את עצמי, להיות מאושרת... ואני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל.

ואחרי כל זה? אני עדיין יכולה להגיד תודה- תודה על זה שאני קמה בבוקר, תודה על זה שאני בריאה, תודה על זה שיש לי קורת גג ומיטה להניח בה את הראש, תודה שיש לי הורים, תודה על זה שיש לי יכולת לכתוב ולקבל עצות מאחרים.....

מתוסבכת שכמוני.
:(

היי... אני כותבת ה"שאלה". היא הייתה אמורה להיות בכלל במדור "התמודדות עצמית" והטקסט הנכון הוא זה המופיע כאן- מקווה שתשימו לב. שלום לכם.... אני ילדה אבודה בעולם הגדול, בת 22 ואין לי מושג כבר למי לפנות, למי לפרוק ולספר וגם לא איך לעשות את זה.... אולי מכאן יגיעו התובנות והישועה? אספר את סיפור חיי בהכי תמצית שאוכל בכמה קטגוריות שהכי מפריעות לי בחיים כרגע. זה קצת ארוך. אבל מתחננת אליכם שתקראו. זוגיות- בגיל 16 הכרתי את בן הזוג הראשון והאחרון שלי, היינו ביחד 5 שנים עם המון פרידות באמצע, גם פרידות ארוכות של חצי שנה ויותר. בהתחלה הזוגיות הייתה באמת טובה, לא חושבת שאי פעם הרגשתי שהתאהבתי בו, אבל באמת אהבתי. האמת שעדיין אוהבת.. אבל לא יודעת אם זה אהבה אמיתית. הוא לא מה שחיפשתי, לא מה שחלמתי. לא האדם שעיני רואות בחזון העתידי שלי, כאבא לילדים, כמי שילווה אותי לשארית חיי... או- אולי כן? ופה מתחילה הסערת רגשות שלי בתוך עצמי. שאיני יודעת מה נכון בשבילי, אם בכלל, או שזה טעות לחזור, או שזה טעות לא לחזור ולפספס.... מה שמפריע לי בו זה שהוא בן 27 ועדיין ללא כלום. לא מצאתי בו את הכרזימה והשאפתנות להצליח בחיים, לא מצאתי בו את האדם שיעזור לי לבנות את עצמי ושנבנה אחד את השניה יחד. הוא עדין מידי... אבל אהב אותי כמו שאף אחד מעולם לא אהב... או יאהב? (מקווה שזו סתם תחושה) אבל באמת אהב, אהבה שאין להסביר, עד היום.. ואני מרגישה אותו בכל שניה, כשעולה לי במחשבות, מרגישה את הכאב שלו..ושהוא עדיין שם,מחכה.. וכאן אמא שלו נכנסת לסיפור. אנחנו כבר שנה לא ביחד. הפעם הוא הבטיח שהוא לא יחזור. בכל עשרות הפרידות שלנו הוא הבטיח ובסוף חזר. ולי היה קשה להגיד לא ונענתי בחצי חיוב... יכולתי להשאר איתו בכיף עוד שנים, זה היה נוח, הוא האדם שהכי הכיר אותי, הכי ידע אותי, הכי אהב, הכי הגן ושמר אבל לי משהו היה חסר. פחד מפספוס של משהו טוב יותר, ובייחוד האופי, האופי שתמיד חיפשתי אצל בן הזוג שלי ולו פשוט לא היה את זה. המצב כרגע הוא שאמא שלו מחזרת אחריי, ללא ידיעתו. עושה לי שטיפות מוח שמבלבלות אותי יותר שאני והוא נועדנו זה לזו. ובחיים לא נמצא בן/בת זוג אחר חוץ מאחד את השניה. יוצא שאני תמיד רואה אותה ונפגשת איתה במקומות רנדומליים כי אנחנו גרים קרוב, ואז השטיפות מוח מתחילות. היא גם פתחה עסק חדש של טיפול באנשים. היא עברה טלטלה רוחנית בתקופה האחרונה, עזבה את עבודתה שהניבה לה הכנסה גבוהה ועבדה בה שנים לטובת עסק שעתידו אינו ידוע. היא טוענת שהיא יכולה לרפא אנשים,פיזית ונפשית, שיש לה כוח בעיניים, שהיא תביא את הגאולה והשלום, טוענת שזה יהיה עסק כ"כ גדול שיניב מאות מיליונים ולדורי דורות. ורק אותי היא רואה בעסק שלה. ורק אותי היא רואה ככלתה. אני באמת לא יודעת אם היא פשוט השתגעה, או שהיא באמת רואה דברים שאני לא, שאחרים לא, אולי באמת אצבע אלוהים נגעה בה כפי שטוענת? לא יודעת מה לחשוב. עוד משהו שמפריע לי בו זה שהוא מעשן כל היום(קנאביס) לא שיש לי בעיה עם זה אבל כשזה תופס 50 אחוז מהיום אז כן. במשך שנים עובר כבר מעבודה לעבודה, לא למד, לא עשה כלום בחיים. באמת כלום. והיא טוענת שעד שלא ניהיה ביחד אף אחד מאתנו לא יצמח כי אנחנו צריכים לבנות אחד השני. אבל איך אני יכולה לבנות וליישר "עץ עקום"? ולמה אני צריכה לבנות אותו? אני רוצה שהגבר שלי יבנה אותי! שיאיר לי את הדרך, שידריך וכך גם אני אהיה מאחוריו. אבל הוא לא מסוגל לזה, פשוט לא.... בית, הורים- איני יכולה להתלונן על הילדות שלי. באמת שהיא הייתה אחלה. נראה לי. קיבלתי די הכל, קיבלתי אהבה, אבל ערכים וחינוך נאותים? לא ממש. פשויט לא. הפרש הגילאים בין הוריי הוא מאוד גבוה... אמא בת 50 ואבא 75. כשהייתי בת 10 פחות או יותר התחילו הבעיות. אימי היא אישה חולה, חולת לב, חולת פריאלגמיה, חולת גב, אחת שתמיד מתלוננת שהיא חולה. אבי מבוגר, העבודה היחידה שעסק בה מאז שאני זוכרת את עצמי זה פרטיות קלפים ותיווכים פה ושם. אמא לא עובדת. עבדה תקופה מסויימת בלטפל בקשישים. אהבה? אין ביניהם ממש. כל אחד ישן בחדר נפרד. בית? מעולם לא היה לנו. רכב? מעולם לא היה לנו. גרים בשכירות. בית סבבה. אם אפשר להגיד..? שכירות של 3000. כל מה שאני רואה בבית כרגע כל היום זה את אמא בחדר רואה טלווזיה/יושנת/במטבח או את אבא בסלון רואה טלווזיה/ ישן. זאת הרוטינה היומיומית. מידי פעם הוא יוצא לפרטיות(קלפים) שלו שמשם הוא מביא את הכסף חוץ מהחסכונות ששמר כדי שיהיה לנו לשם שכירות ותשלומים. כל מה שאני מאחלת לעצמי וזועקת לשמיים... שאהיה בדיוק ההפך מהם. ההפך הגמור. בהכל. אף אחד מהם לא הגיע לשום דבר בחיים, לא בזוגיות, לא בחומריות, לא ברוחניות, לא בחיי חברה, לא בלראות עולם. בכלום. הם אנשים שכל הזמן נמנעים מעימותים, אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי שהייתי קטנה שאם מתקשרים אליה, אז לומר שהיא במקלחת, או לא בבית ותמיד לימדה אותי לשקר. תמיד לברוח ממכולות שהיא חייבת להם כסף, אף פעם לא להתמודד פנים מול פנים עם אנשים. אני מרגישה שאני נסחפת לתוכם יותר ויותר, אני באמת משתדלת שלא להיות כמוהם. אבל מיום ליום זה מחלחל אליי. אין ביננו שום דבר משותף, שום מחשבה משותפת, כל הערכים שלי והדברים הטובים שבי אני לימדתי את עצמי. לא זכור לי שום משפט חכם או משהו שיכול לקדם אותי בחיים שהם אי פעם אמרו לי או חינכו אותי עליו. אין חום בבית, אין אהבה, אין שמחה, אין חיים. אני מרגישה שהבית הזה פשוט תוקע אותי. כשהייתי קטנה תמיד הייתי חווה ריבים ועימותים לא נעימים בבית, אף פעם לא הייתה אצלנו הכנסת אורחים,אני באמת כבר לא יודעת מה לרשום.מרגישה שאין לי אוויר. עבודה,כסף- גם אני מעולם לא הייתי יציבה בעבודות. עברתי 100+ אם אני לא מגזימה.. ואני לא. העבודה שהחזקתי בה הכי הרבה זו העבודה האחרונה שבה הייתי 7 חודשים. אם רק הייתי יכולה להעביר בכתב את הכאב ואת כל מה שעברתי בחיים בעבודות, כל הפיטורים, כל ההתפטרויות, כל הטלטלות, פשוט ייסורים. אני כ"כ רוצה לעבוד במשהו שאני ירגיש שאני באמת עושה משהו עם עצמי ונותנת מהיכולות שלי ויש לי הרבה! עבדתי מיליון פעמים במלצרות, במשרדים, בחנויות בגדים, בתור דיילת מכירות, במכירות, בעגלות בחול (בדיוק שבועיים וחזרתי הביתה שגם זה סיפור בפני עצמו), ועוד מיליון דברים שאני אפילו לא זוכרת כבר. כרגע אני בלי עבודה כבר חודשיים, ללא כסף, ללא יכולת לקנות לעצמי את האוכל שלי. אני טבעונית בחצי שנה האחרונה ונאלצת לקנות לעצמי את האוכל שלי כי ההורים לא. ללא יכולת לכלום. ואני באמת רוצה לעבוד. אבל לא רוצה עוד סתם עבודה.... רוצה עבודה שארגיש בה שאני מממשת א עצמי. התמודדות עצמית- בגיל 19 הכרתי את עולם מסיבות הטבע, עולם הסמים והבריחה והחופש..........אם אפשר לקרוא לזה ככה. העולם הזה עשה לי כל כך טוב. וכל כך לא. הכרתי עולם של חופש, של אהבת חינם, של תובנות, של סמים וזין על כל העולם. בהתחלה לא ידעתי לאזן, ונכנסתי לשם כל כך חזק שהמסיבות הפכו להיות החיים שלי והדבר היחיד שהעסיק אותי מוחית. היום אני במקום שאני יכולה לאזן בין החיים הרגילים ולמסיבות, כל עוד זה במינון הנכון. שם אני לפעמים מוצאת אמת ואהבה , על אף שימוש בחומרים כימיים שמשנים את מצב התודעה. ולעיתים אני מוצאת שקר והבל הבלים. כרגע זה הדבר היחיד שאני יכולה לברוח אליו בסוף שבוע ולחייך ולהיות מי שאני ומי שאני רוצה להיות תמיד- שמחה ומאושרת...... ואני לא אתחיל לספר על הטריפים(חוויות רעות מסמים) הרעים שהיו לי שגרמו לי להרגיש אפס. ואני לא אתחיל לספר על זה שהתנתקתי מכל החברות ילדות, על הבגידות הדוחות באקס (משהו שכבר לעולם לא יקרה) ,על הדיכאון וההפרעות אכילה והכדורים הפסיכיאטרים ועל זה שעבדתי במסאגים בגיל 16 כדי לממן קורס אנגלית ואמא גילתה, על החרדות החברתיות, על ההלקאה העצמית, השנאה והשפיטה בכל שניה ושניה, הפחד מה חושבים עליי, על הסטוצים הרבים שהיו בעבר ועל ההתנזרות ממין בשנה וחצי האחרונה,על החלומות שנרמסו לי בין היידים... ועל... ועל.. ועל.... ועם כל זה אני לא מצטערת על שניה מהעבר. כי זה עשה אותי מי שאני היום. ועברתי שינוי של 180 מעלות, למרות שתמיד יש מה לשפר. הרצונות שלי לעתיד הקרוב הם לעזוב את הבית, לקנות אוטו, לעשות טיול גדול, להגשים את עצמי, להיות מאושרת... ואני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל. ואחרי כל זה? אני עדיין יכולה להגיד תודה- תודה על זה שאני קמה בבוקר, תודה על זה שאני בריאה, תודה על זה שיש לי קורת גג ומיטה להניח בה את הראש, תודה שיש לי הורים, תודה על זה שיש לי יכולת לכתוב ולקבל עצות מאחרים..... מתוסבכת שכמוני. :(