הוא עדיין מלמד בבית ספר, ועדיין מעיר הערות ומתקרב. איך להפסיק לחשוב על זה?

י כותבת כאן שנה אחרי שזה קרה, ועכשיו הכל פשוט צף. כבר כמה שבועות שאני מנסה להתעלם מזה,
לשכוח, אבל זה רק משתק אותי. יותר משקשה לי עם מה שקרה, קשה לי עם זה שדבר כל כך קטן הורס ומרסק אותי מבפנים. אני אספר כאן את מה שקרה, בלי לדעת למה אני באמת עושה את זה. אולי זה כי ראיתי אותו היום, ואולי פשוט כי אם לא אספר עכשיו אני אתפוצץ.
לפני שנה חזרתי מטיול בחו"ל. הגעתי אל הבית ספר ממש שמחה וחייכנית, אמרתי בוקר טוב לשומר בכניסה ופניתי לכיתה. בדרך, עצר אותי מורה שלימד אותי באותה תקופה. הוא קרא לי במבט המחוייך הרגיל שלו, שכל כך שנאתי. כל כך כל כך שנאתי. תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר בהתנהגות שלו. זה לא נעלם מן העין. תמיד קרוב מידי, תמיד מחייך מידי, תמיד מחמיא מידי.
אבל אני הנאיבית ניגשתי אליו בחיוך וזרקתי, "היי".
הוא התקרב, כרגיל. אלא שהמרחב מסביב היה פנוי ממורים ותלמידים, אז הוא התקרב עוד, ועוד קצת ואפילו עוד קצת, עד שהרגשתי שאין לי אוויר ונרתעתי. "איך היה בחו"ל?" הוא שאל בחיוך. עניתי לו שהיה כיף. היה ממש בסדר. את הרגע הזה אני אזכור תמיד. כי שניה אחריו קרה מה שגרם לי להמון בכי וכאב ואי הבנה של מה שהוא עשה ושל למה זה בעצם כל כך כואב לי. היתה לי שרשרת על הצוואר באותו היום. הוא תפס אותה ביד שלו, ועברה בי תחושת מחנק. קפאתי. הוא שאל אם קניתי אותה בחו"ל. עניתי שכן וחייכתי. אלוהים. חייכתי. הוא העביר את היד באיטיות מהשרשרת אל הצוואר שלי. הצטמררתי. כמו משום מקום עברה מורה לידינו, שלא הכרתי אז היא לא פנתה אלי אבל היא נתנה בו מבט והוא הניח את השרשרת באותו מבט מחויך שהיה לו כשאחז בה."יום טוב", הוא איחל לי. כמה אירוניה יש באיחול כזה. זה לא נגמר שם, הוא עדיין מלמד בבית ספר, ועדיין מעיר הערות ומתקרב. אז פיתחתי מנגנון אדישות לא יעיל. לא יעיל, אני אומרת, כי אני שבורה כשהייתי. מרוסקת. ממש דפוקה. מרגישה לא בנוח ליד גברים, לא יכולה שלא לחשוב על קונוטציות מסוימות כשאני ליד מישהו מבוגר.
החברות שלי לוקחות אותו בקלות, ואותי בצחוק. אז אני לא מספרת להן כמה כואב.
יותר מכל אני רוצה לחזור למקום שבו הייתי באותו בוקר, להגיד שלום לשומר בכניסה, ולהספיק להיכנס לכיתה לפני שהוא קורא לי.
יותר מכל אני רוצה לשכתב את היום הזה. ואם זה לא אפשרי, אז אני לא יודעת מה לעשות כדי להמשיך.