לא מסוגלת להמשיך עם הדיאטות. למה אני צריכה לוותר על הכל?

יש 3 סוגים של אנשים.
הסוג הראשון הוא סוג האנשים, שהם מעטים, והם אלו שאוכלים כל מה שהם רוצים, וכמה שהם רוצים, ולא משנה מה, הם לא ישמינו.

הסוג השני הוא הרוב והוא סוג האנשים בעלי הנטיות הנורמליות והטבעיות. יאכלו הרבה, ישמינו. יאכלו קצת, ירזו. בהתאם לכמות ולסוג האוכל ובאופן הנורמלי.

והסוג השלישי זה סוג האנשים, שגם הם מעטים, שלא משנה כמה הם ישמרו ויקפידו, יהיה להם מאוד קשה להיות רזים. כי יש להם נטייה להשמנה שהיא הרבה מעל הממוצע.

כמה מבאס שאני מהסוג השלישי.
אני אנסה להסביר את המצב.
עשיתי הרבה דיאטות בחיים שלי שנכשלו.
יורדת כמה קילו, וברגע שבירה אחד עולה הכל בחזרה.
דבר אחד היה משותף לכל הדיאטות הללו:
שלא משנה אם הייתי משלבת ספורט.
רק! אם הייתי מורידה את כל המתוקים, ואת כל הבצקים למינהם, והייתי מקפידה במובן של עד 1200 קלוריות, ורק דברים בריאים... רק אז! הייתי מרזה.
אצלי לא עובדת שיטת ה"תשלבי קצת מתוק, אל תוותרי לגמרי על הכל". לא עובד. ואני מדברת מתוך המון ניסיון. וגם עם ספורט זה לא עובד. נקודה אין ויכוח. לא קיים, ככה לא ארזה.
נמאס לי לראות פריכיות. נמאס לי לאכול ירקות. נמאס מחטיפי אנרגיה. נמאס. נ-מ-א-ס.
אני כותבת עם דמעות בעיניים.
למה אני צריכה לוותר על הכל אבל הכל?
זה קשה אחרי שהגוף עבר כל כך הרבה. הייתי עושה דיאטות כל כך קפדניות, ואז עולה יותר ממה ששקלתי לפני הדיאטה.
אני מרגישה שאני מתעללת בגוף שלי, ושהוא מתעלל בי. חיים ביריבות.
הוא הורס לי את החיים ואני הורסת לו את החיים.
שוב "ממחר דיאטה" ושוב שבירה, רק כי אסור לי להישבר. רק כי הגוף שלי ישמין. רק כי הוא לעולם לא ירזה אם לא אוכל בקפדנות מוחלטת. מוחלטתתת.
לא יכולה יותר, איך אפשר לקום ולעשות דיאטה אחרי זה? איך??? ועוד שאני כל כך מכורה למתוק!
יש כאלה שיגידו לא להגיד "דיאטה" אלא לאכול נכון. לא.. באמת שניסיתי כל דרך! זה פשוט לא זה. לא חשוב מה, גם אם אני ארעיב את עצמי אני לא אהיה רזה.
ובחיים לא חיפשתי קיצורי דרך.
בחיים לא הקאתי כדי להרזות. בחיים לא עשיתי שביתות רעב, או דיאטות מוזרות ומגוכחות. הכל היה בריא לגמרי.
אבל למה זה חייב להיות אורח חיים קבוע ומקובע? לא יכולה יותר. לא יכולה כבר לראות את עצמי ולא יכולה לאסוף את עצמי כל פעם מהרצפה. נמאס לי להגיע להישגים ושוב לאבד כל מה שעבדתי עליו כל כך קשה כי בטעות נשברתי ואכלתי עוגה.
אז אני עולה קילו, שניים... ואז לא נורא. אני חוזרת לעצמי. אבל מה קורה?! הגוף שלי ממשיך לעלות! כן, כן זה קרה לי. אני חוזרת לעצמי והגוף ממשיך לעלות ולעלות ולעלות... באופן לא נורמלי. כל מה שירדתי. עולה ככה, מרגע של שבירה. לאט לאט.
רק ככה החזרתי קילוגרמים שלמים!!! שעל הכל ויתרתי כדי לרדת אותם.
כי העזתי להישבר. אז ככה עולים להם 10, 12 קילו... כמו כלום. גם כשאני כבר חוזרת לעצמי.
נמאס לי פשוט נמאס לי .
כל החיים אני אשאר שמנה.
כל החיים אני אלבש מה שמתאים לי ולא מה שיפה בעיניי.
כל החיים אתלבט אם יש טעם בכלל לעשות דיאטה. כל החיים אשבר ואשבר.
זה כאילו שהדרך היחידה להתמודד היא לקבל את המצב, כי לשנות אותו אי אפשר.
אבל אני לא רוצה לקבל מה שאני לא אוהבת.
כי לעזאזל נמאס לי להיות שמנה.
זו פריקה כי אני לא יודעת אם משהו יכול לעזור לי כבר. אבל אם יש אופציות לישועה, זה תמיד מתקבל בברכה.
תודה לכולם ):