החלטתי סופית שבסוף השנה אני עוזבת את מקום העבודה. האם להמשיך להשקיע את נשמתי עד אז או להרפות?

לאחר כמה שנים בודדות והרבה לבטים הגעתי למסקנה והחלטה שאני פשוט לא מסוגלת יותר לסבול את מקום עבודתי הנוכחי ואני מתכוונת לעזוב בסוף השנה. מדוע בסוף השנה? יש לכך 2 סיבות - האחת היא שאני עוסקת בהוראה ולא מקובל לעזוב באמצע השנה והסיבה השנייה היא שאני בהיריון ואמורה לצאת לחופשת לידה בעוד כמה חודשים בודדים בלבד.
אני עובדת בתיכון כושל עם אוכלוסייה מאוד מורכבת ובעייתית של נערים ונערות. הקללות, האלימות, הוונדליזם, ההתנהגות המינית הקיצונית והזלזול חוגגים שם על בסיס יומי. הדרישה של ההנהלה היא להכין אותם לבגרות, אך ללמד בכיתות זה בלתי אפשרי כי הם לא מעוניינים בכך (ואני לא מאשימה אותם, מה להם ולבגרות??). תלמידים מגיעים חצי מסוממים לבית הספר, כשהם עוד טורחים להגיע... המורים שוקדים על מערכי שיעור ושוברים את הראש איך ללמד אבל התלמידים לא שם... זה מעניין להם את הת... סליחה על הביטוי. הבודדים שעוד רוצים ויכולים סובלים בגלל המופרעים האחרים אבל גם הם בשלב מסוים נגררים.
ואני מודה בפה מלא שנמאס לי! אני בהיריון בחודש יחסית מתקדם ומוצאת את עצמי רודפת אחריהם בחצר שייכנסו לשיעור, עומדת שעות על הרגליים ומתחננת, עומדת מולם בשיעור שקופה לחלוטין, חוזרת עצבנית מאוד בכל יום הביתה, מתרוצצת ביניהם בשיעור כדי לוודא שהבינו את החומר והם עובדים כשאין טיפה של הערכה מצידם. אני נמצאת במשך 8 שעות בכל יום בסביבה של קללות נוראיות, אלימות, עצבים והשפלות ואני חושבת לעצמי למה בשלב הזה אני צריכה להיות במקום כזה.
ואכן החלטתי שזו שנתי האחרונה שם אך בינתיים אני כל כך סובלת, הסבל פשוט כבר הגיע לרמות בלתי אנושיות. בעלי אומר לי "תורידי הילוך, תפסיקי לרדוף אחריהם, מי שנכנס לשיעור יופי ומי שלא בעיה שלו, אל תחזרי על החומר מאה פעם אל תתחנני שילמדו, תפסיקי להשקיע כל כך מחשבה באיך ללמד אותם בצורה מעניינת כי זה לא מזיז להם. אל תעמדי כל השיעור, תשבי! תפסיקי לעבור ביניהם כי הם לא שמים עלייך ואם מישהו מתפרע שם קומי ותצאי מהכיתה ושיהרגו אחד את השני שם, אל תסכני את עצמך! הדבר הכי חשוב זה הבריאות והשקט הנפשי שלך עכשיו, מה שיש לך בבטן יותר חשוב מהילדים האלה שכבר הרסו לעצמם את החיים ולא מעריכים אותך בשיט!"
מצד אחד אני מבינה ומצדיקה את מה שהוא אומר ופעמים רבות אני מרגישה שאני שמה את הילדים האלה במקום הראשון כאשר אין הערכה כלל ומשלמת מחיר נפשי ופיזי כבד, דבר שמאוד מדאיג אותי במיוחד בשלב הזה של ההיריון. אני תוהה האם עד לחופשת הלידה פשוט להרפות, להפסיק להילחם, להפסיק להשקיע בעבודה, להיות בינונית ומטה ושיקפצו לי כולם. לבוא להעביר את היום מבלי להתעצבן מבלי להתחנן, מבלי לרדוף, מבלי לשבור את הראש האם הם למדו/הבינו/הצליחו. מי שרוצה יופי ומי שלא בעיה שלו. אין לי כוונות להישאר במקום הזה באופן סופי ומוחלט, יש לי הרבה מה לתת במקום אחר. אז האם באמת הגיע הזמן לשחרר ולהגיד בפעם הראשונה "שילכו לעזאזל כולם אני יותר חשובה עכשיו"?