מה זה המלכוד המטורף הזה שנקרא גיל 20?

משהו בגיל 20 כל כך מערער ומתעתע.

אתה חופשי לגמרי בעולם, שזה מגניב!

ואתה גם חופשי. לגמרי. בעולם.
שזה מלחיץ.

ואיפהשהו בין זה לזה אני כל הזמן מוצאת את עצמי משתוקקת להגשים את החלומות הכי גדולים שלי, אבל גם כל כך נרתעת מהרעיון שלהם.
מהרעיון שיש לי את כל הזמן שבעולם וכל האמצעים לנסות ולהגשים אותם, ומפחדת שזה גדול עליי, שזה לא ריאלי עבורי להצליח..... שחבל על הזמן ועדיף ללכת על מקצוע "ריאלי" ו"בטוח".
כי מה בעצם מיוחד כל כך דווקא בי, שיאפשר לי להצליח ולבלוט כמו שהייתי רוצה בעולם הזה?

רק שאז נכנס מן קול פנימי זועם ועצבני כזה:
"בואנה, מה אני לא מאמינה בעצמי??? מה?!?!
הרי תמיד האמנתי בעצמי!!!
אז מה קרה לי פתאום??"

ואני מרגישה בלופ אינסופי... מצד אחד תקופה מרגשת וחדשה וכיפית מאוד, מצד שני.... כל הפחדים החששות והערעור העצמי שבאים לצידה ומגבילים מאוד. ונכון, זה מה שכולם חווים בשלב הזה, אבל זה עדיין קשה, כי כל יום מחדש הראש שלי והלב שלי דוחפים אותי "ללכת על זה" כבר, להעז, לנסות להניע את החלומות! קול פנימי כזה של "יאאללההההה כברר!!!", שמפציר בי "לתלוש את הפלסטר".

אבל אני עוצרת את עצמי ומונעת את זה מעצמי. נטו על בסיס מחשבות ופחדים וכן, גם אמונה מסוימת ש I don't have what it takes להצליח באמת אבל. כי הרי כולם היו רוצים להצליח ממש במשהו שהוא החלום הגדול ביותר שלהם.

כמובן שלכל אחד יש הגדרה משלו ל "הצלחה", אבל זה באמת מן משהו עמוק כזה, לפחות אצלי, להצליח ברמה שהיא גבוהה מאוד, שמגיעה להכרה אמיתית מהסביבה, להישגים עצמיים מרשימים.

ואין לי מושג מה לעשות עם התקיעות הזו. נכון שלפעול זו בדרך כלל התשובה, פשוט לפעול!
אבל אלוהים שיעזוררר, איך עושים את זה??

למה אני רוצה בזה כל כך ורוצה בטובתי כל כך, אבל גם כל כך מונעת מעצמי, כל כך לא מצליחה לפעול? קופאת פשוט? ומה אני אמורה לעשות? להיות אשלייתית שאני יכולה להיות יום אחד כמו אנשים שהם כרגע דמויות השראה עבורי שהצליחו בענק, שעמלו ולא הפסיקו להאמין והינה, הצליח להם בסוף? אז הינה גם אני יום אחד אוכל עם עבודה קשה והתמדה? או שאני אמורה להשאיר את זה בגדר חלום ולא לפתח ציפיות?? להיות עוד פקידה במשרד או משהו בסגנון? ולמה אף אחד לא מכין נערים לשלב הזה בחיים? פשוט משליכים למים העמוקים, אבל הכי לא בקטע טוב!

אשמח לשמוע מכם ממרום גילכם וניסיונכם מה הכי הייתם ממליצים לי לעשות, מה דעתכם בכלל...
ותודה לכל מי שקרא עד פה, יודעת שאכלתי את הראש
יש לי נטייה כזו אבל, אני אוהבת לכתוב.
אז עמכם הסליחה.