אבא שלי לא משחרר, מתוסכלת ומיואשת

אני רושמת כאן בעיקר בשביל לפרוק אבל כמובן שאשמח לעצות, מצטערת על האורך..
אני בת יחידה ואבא שלי בן אדם קשה. אני כבר לא יודעת איך להסתדר איתו. היינו בקשר מאד טוב עד גיל 18. הוא תמיד תמך בי, עזר לי , פינק אותי ואני מאד קשורה אליו. היו לנו ויכוחים וריבים לגבי שעות החזרה הביתה מהיציאות אבל אז זה היה זניח.. כשסיימתי את בית הספר היחסים בינינו התדרדרו. הוא פשוט לא משחרר!! עד היום אני צריכה לחזור הביתה מיציאות עד השעה 2 בלילה. ואם אני מאחרת.. אני יודעת שאקום לריב גדול . זה לא משנה אם אני יושבת בבית אצל חברים או יוצאת לפאב או מסיבה, מבחינתו זה מפוקפק להיות מחוץ לבית בשעות האלה. הדבר הזה מאד מגביל אותי ואני נאלצת לחתוך מחלק מהבילויים באמצע .
בנוסף-יש לי חבר מדהים כבר יותר משנה , ואבא שלי דורש ממני להשאיר דלת פתוחה כשאני איתו בחדר. מהסיבה הזאת חבר שלי בקושי בא אליי ואני זאת שתמיד צריכה לנסוע אליו.. והדבר שהכי מפריע לי - אבא שלי גם לא מוכן לשמוע בכלל על זה שאני אבוא לישון אצל החבר. זה נראה לי מגוחך שאני בקשר של מעל לשנה בגיל 19 וזה אפילו לא משהו שאפשר לדבר עליו. עכשיו שלא תבינו לנכון, אני ישנה אצל חבר שלי אבל נמאס לי לשקר. זה מרגיש לי ממש רע אבל אין לי כוחות לסקנדל נוסף. אני מספרת לו שאני יוצאת בשישי מהצבא במקום חמישי, שאני ישנה אצל חברות וכל מיני תירוצים אבל תמיד יש בי פחד שזה יתגלה..
נמאס לי שהוא חושב שיש לו את הבלעדיות להכתיב לי איך לחיות . זה בא לידי ביטוי בהכל - הוא רוצה שאלמד מקצוע מסוים ומתעצבן אם אני לא חושבת באותו כיוון, הוא אפילו מתערב לי בבגדים .
דיברתי איתו אין סוף פעמים וניסיתי להסביר לו את העמדה שלי, זה כמו לדבר עם קיר .
גם עזבתי לתקופה את הבית, אך טוב לא יצא לי מזה. לפני כחצי שנה אחרי אחד הריבים פשוט עזבתי ועברתי לגור אצל סבתא. הייתי אצלה 3 חודשים ובמשך 3 חודשים הוא לא דיבר איתי בכלל. נתק מוחלט. חשבתי שיתרכך, שיתגעגע אליי.. אבל הוא רק העביר מסרים דרך אמא שלי שהוא כן מתגעגע ורוצה שאחזור , אבל זה חייב להיות בתנאים שהזכרתי קודם.
בתקופה הזאת למרות החופש והעצמאות שכל כך רציתי ,לא היה לי טוב. לא באמת .אני רציתי שיהיה לו חלק בחיים שלי וזכרונות ילדות הציפו אותי בלי סוף. הרגשתי שהקשר הולך להתנתק בינינו לתמיד, הייתי פגועה שככה הוא ויתר עליי. מאד התגעגעתי לאמא שלי שבקושי ראיתי גם אותה . בכל הסיפור הזה היא תומכת בי ומצדדת בי, אבל גם לה אין את הכוח לעמוד מולו.
עכשיו, אני בבית כבר כמה חודשים ושוב אובדת עצות. הקשר בסדר, כי אני לא עושה שום דבר שמכעיס אותו. כיף לי להיות בבית שלי, אבל כל כך קשה לי איתו. לא ככה הייתי רוצה לחיות, אבל מצד שני אני לא רוצה לוותר על הקשר איתו לחלוטין. אם אעזוב- יקרה בדיוק מה שקרה קודם. אם מישהו קרא עד כאן אשמח אם יביע את דעתו..