יש תקווה למצוא אהבה אחרי גיל 30?

אני כותב פה בעיקר כדי לפרוק, וכדי להתעודד כאחד. אז תרגישו מאוד בנוח להשאיר תגובות.
אגב אם הייתי רוצה זה היה יכול להיות פי 10 יותר ארוך אבל קיצרתי כמה שיכולתי.

בתחילת שנות ה20 לחיי התחלתי זוגיות עם מישהי. זוגיות ראשונה ואחרונה. היינו ביחד הרבה שנים והיה לנו טוב מאוד ביחד.
אבל הייתה בעיה אחת. פשוט לא הצלחתי להרגיש. היה לי כל כך כיף איתה, אבל זה הגיע למצב שאמרתי לעצמי שבחתונה זה לא יסתיים, ולא כי יש בה משהו לא בסדר, אלא כי אני פשוט לא שם.
היא כל כך רצתה שנישאר ביחד, אבל אני סיימתי את זה.

עברו השנים והיום אני בן 30.
פתאום לפני איזה חודש כאילו נפלה עלי הארה. עד עכשיו הייתי ממש אדיש בכל מה שקשור לזוגיות וזה גם לא ממש עניין אותי. אבל בן רגע נכנס בי יצר אבהי. פתאום אני ממש רוצה זוגיות, ממש רוצה ילדים, ממש רוצה להקים משפחה.
כנראה שילוב של בני גילי שכבר כולם נשואים עם ילדים או לפחת ילד בדרך, ומן תחושת ריקנות.

ביוםיום שלי אין לי כמעט אינטראקציה עם אנשים, אני די בודד. לא נשארו כמעט חברים, לא מבלה, לא יוצא. שונא מועדונים שנאת מוות, אין לי חשק להתעסק עם אפליקציות. אני בול במקום שהייתי מת, מת שתהיה לי מישהי לחזור אליה בסוף יום, בלי לחפש בחוץ הרפתקאות מיותרות.
בנוסף אני גר בצפון באיזה חור, ואני כל כך בררן אז בכלל המצב לא מאיר לי פנים.
מעבר לכך זה גיל כל כך מגעיל לחפש בו זוגיות. כולם שופטים אותך על בסיס מה אתה עושה בחיים, כמה תוציא בדייט הראשון, איפה אתה גר, במה אתה עובד, כמה אתה מרוויח. וזה פשוט דוחה אותי כל כך.

ואז נזכרתי באקסית. יש לציין שלאורך כל השנים כשהיינו פרודים, שזה מעל 3 שנים היא הייתה שולחת די הרבה הודעות. זה היה משתנה בין תקופות אבל לפעמים גם בתדירות של פעם בחודש או חודשיים. לדעתי הכי הרבה שלא דיברנו לא עלה על ארבעה חודשים.

נזכרתי איך כל מה שאני רוצה בבחורה יש בה. אז שלחתי לה הודעה. או יותר נכון הודעות. למרות שהיא טסה לארה"ב לפני כמה חודשים וכמה שהייתי בטוח שהיא עוד בעניין. לא היה אכפת לי לחכות, הרי אני מכיר אותה ויודע שאם היא בעניין זה יוביל לחתונה בוודאות אז מה אכפת לי לחכות כמה חודשים ואולי אפילו לקנות כרטיס טיסה אליה.

אבל כמה שחייתי בסרט. היא אשכרה סגרה את הדלת על הזוגיות הזאת. אבל על אמת. לא ממקום של למנוע שברון לב נוסף מצידה, לא ממקום של לעשות את הדבר הנכון כי עכשיו אנחנו במדינות שונות, אלא כי היא באמת לא רוצה בכלל.
ואני הייתי פשוט בהלם. עד עכשיו הייתה לי אשליה שאולי יבוא יום ונחזור, ופתאום אני לבד בעולם.

חשוב לציין שמי שרואה בי ה"Bad guy" שקיבל את מה שמגיע לו, אם רק היה לכם מושג כמה עזרתי לה גם לאחר שנפרדנו. כל דבר שהיא הייתה צריכה בו עזרה, בחיים שלי לא אמרתי לא. לא הייתי מסוגל לסרב גם אם כנראה זה היה הדבר הנכון לעשות. בין אם זה לעזור לה בהעברת ציוד לדירה חדשה, להשאיל לה תיק לטיול שהיא עשתה בחו"ל, לבקר אותה בבית החולים אחרי שהיא נפצעה ומה לא. הייתי יכול לתת פה רשימה של כל הדברים שעשיתי למענה אחרי שנפרדנו שהייתי משאיר פה אנשים עם פה פעור על כמה זה הזוי שאקסים מתנהלים ככה.

ואני לא אומר את זה כדי שימחאו לי כפיים, נטו כדי לנסות להעביר לקורא את מערכת היחסים שהייתה בינינו. היינו פשוט חברים טובים. שיבינו שהציפייה שלי לא הגיעה משום מקום, אני באמת ובתמים חשבתי וקיוויתי וייחלתי שיהיה קאמבק.
כי רק עכשיו אני מרגיש אתה מה שהלוואי והייתי מרגיש שנים לפני כן. כמה טראגי...

לפעמים אני אומר לעצמי שאולי אני צריך לנסות לשלוח שוב הודעה, היא הרי לא בזוגיות כרגע בוודאות, אבל זה לא הוגן כלפיה. היא הייתה כל כך קרה כשהיא אמרה שהיא לא רוצה. ולא ממקום רע חלילה, אלא כי היא באמת ובתמים לא רוצה.
ואני פשוט תופס את הראש ולא מבין איך זה הגיוני. איך זה הגיוני שכל הזמן הזה היא שלחה הודעות והיא אשכרה לא רוצה כלום, איך?? וכמה שהשפלתי את עצמי מולה עם הודעות חוזרות, והיא אשכרה לא מצמצה בכלל.

ועכשיו כשאני מבין שקאמבק כבר לא יהיה, נכנסתי לפאניקה מטורפת. אני הולך בדירה מצד לצד, באי נוחות. היו גם לילות קשים של בכי. מחקתי כל זיכרון שהיה לי ממנה.
אמנם זה הזוי אבל רק עכשיו אני מרגיש שאני מתאבל על הפרידה שלנו ואני פשוט מרוסק. הכאב הזה שעכשיו היה יכול להיות לי כל מה שאני חולם עליו פשוט מסרב לעזוב אותי.
פתאום החלומות על להיות מיליונר, להיות אתלט, להיות חזק, להגשים את עצמי... הכול התגמד. כלום לא מעניין.

ועכשיו כל מה שאני צריך לשמוע זה שיהיה בסדר.
אז אם אתם יכולים להגיב על בני זוג שמצאתם לאחר גיל 30 זה יעודד אותי כל כך. אותי ואולי עוד כמה אנשים במצבי.