הופכת למפוחדת ומתוסכלת יותר ויותר בכל דקה של שהות בבסיס

אני חיילת בשירות סדיר כבר בערך 4 חודשים, 4 חודשים בהם לא הצלחתי לרכוש לי חברים וחברות חדשים בבסיס, הבנות שאני חולקת איתן את החדר עוד חודש משתחררות ואני אשאר ממש לבד. בימים שאני סוגרת ואני לבד אני ממש מפוחדת, מפחדת שמשהו יקרה לי בלילה ולא יהיה מי שישמע, מפחדת שמישהו יכנס, מפחדת אפילו לכבות את האור... אבל כל זה לא היה מההתחלה, בהתחלה לא הייתה לי שום בעיה לישון לבד בחדר, עם הזמן הפחד התחיל ולאט לאט התגבר. ממה זה יכול להיות?

משהו נוסף, בכל פעם שאני רק חושבת על להגיע לבסיס ועל השהות שלי בבסיס אני נכנסת לתסכול ואף אולי דכאון, בבסיס אני כמעט ולא אוכלת, לא מצליחה לישון, ובוכה. ניסיתי להתגבר על זה, אבל המחשבה שכשאני מגיעה לבסיס אני לבד גורמת לי למועקה... וזה רק מהמחשבה..
וכשאני נמצאת בפועל בבסיס, אני לא מצליחה אפילו לדבר, ישר חונקות אותי הדמעות, אני אפילו לא מצליחה לחייך, כל מי שעובר לידי שואל אם אני בסדר, כי אני פשוט נראת חולה או כאילו בכיתי.. בשנייה שאני מגיעה לחדר הדבר הראשון שאני עושה זה לבכות, באופן אוטומטי, ואני מנסה לעצור את עצמי ולחשוב שהכל יהיה בסדר, אבל זה פשוט לא הולך.
אני לבד שם, הרבה שעות, כשניסיתי להתקרב ולהתחבר לאנשים כשרק הגעתי הדבר הראשון שקיבלתי זה מבטים וריחוק, פשוט הרחיקו אותי מהם בכל צורה, גם כאלה הפוגעות ביותר, וזה לא שעשיתי או אמרתי משהו לא בסדר, כי אני דיי שקטה, חושבת פעמיים על כל מעשה או מילה שיוצאים לי מהפה, ובכללי אני דיי עדינה. ככה שחוץ מאולי חוסר חיבור אליי אין שום סיבה שהם יהיו כל כך קרים אליי.

מתסכל אותי יותר שהמפקדים יודעים שאין לי חברים בבסיס, הם יודעים שאני לבד, והם יודעים שקשה לי, אמרתי להם את זה, אבל הם ממשיכים כאילו הכל כרגיל, לא איכפת להם והם לא מנסים לעשות שום דבר, הם התציגו בפניי את הדברים כאילו אני אשמה, כי אני לא מנסה להתחבר מספיק, כאילו אני זאת שרוצה להיות לבד, אמרו לי שמתישהו הדמעות יראו כדמעות תנין, וזה לא יזיז לאף אחד, ואת זה אמרו לי כשבכיתי מולם בפעם הראשונה, ומאז אני מרגישה שאין בכלל טעם לפנות אליהם אם הבעיות שלי, אין טעם לשתף אותם בכלל... כאילו פסלו אותי מההתחלה, מבלי לנסות לעזור.
ונמאס לי מזה, נמאס לי מהכל!
אין לי מושג מה לעשות, ואיך לשפר תהרגשה שלי כשאני בבסיס..