נפרדנו לפני חצי שנה, אבל אני מתגעגעת, לצור קשר?

כואב לי הראש מלחשוב על זה, אז אתמצת ואגש לעניין,
הכרנו לפני 3 שנים כמעט, ונפרדנו לפני יותר מחצי שנה, בפועל היינו ביחד בערך שנה, הוא היה בצבא בקרבי רוב הקשר, וזו היתה התמודדות קשה שלא הקלה על הקשיים שכבר היו מנת חלקנו (ההורים שלי לא אוהבים אותו על לא עוול בכפו, בגלל העדה והמנטליות, לא רלוונטי לגבי הקשר שלנו, אבל זה הקשה. לא רוצה לותר על המשפחה).
בדרך כלל התמודדנו בגבורה בזכות תקשורת טובה והקשבה.
הפגישות היו מהנות, אנחנו אוהבים אותו סוג של בילויים ויש לנו נושאי שיחה ואמון.
יש כמה נקודות ביננו שהיוו הפך מוחלט, לפעמים זה שיגע אותי,
לדוגמה, הוא עלול להיות פחדן מאוד -ואני אמיצה ולא חוששת לנסות הכל.
הוא תמים והכל חדש לו, הוא בולע את העולם וכל דבר שנראה מובן מאליו, אצלו הוא תגלית המאה, זה חמוד ומקסים שהתמימות הזו קיימת בימנו, ובכל זאת, בשלב מסויים הבנתי שאני רוצה בחור שמבין עניין, שמכיר ויודע לאן לכוון, ולא אחד שאני 'צריכה' ללמד אותו ולהכיר איתו הכל מהיסוד...

כך או כך, הרבה חילוקי דעות, ההצקות מהמשפחה בעניין טיב הקשר והמרחק שהצבא פער בינינו הובילו בסופו של דבר לפרידה,
אחרי כמה חודשים של פרידה, חזרנו לתקופה קצרה (חודשיים-שלושה)
ומאז יש בנינו נתק מוחלט על חצי שנה (חוץ מלייק או שניים סוררים מצדו שהביאו לגל בלבול מצדי).

כיוזמת הפרידה הסופית, שמחתי על ההיכרות עם האדם המדהים שהכרתי! למדתי ממנו המון.
כמו כן ששמחתי על ההזדמנות להתקדם הלאה.
הזמן עבר, המשכתי בחיי, וב"ה היתה לי שנה בלתי נשכחת, מלאה חוויות, טיולים, חברות, במילים פשוטות, הבנתי שאני פשוט חיה את החלום.
ועכשיו, אחרי תקופה עמוסה בפעילות וחברות בלי זמן באמת להיות עם עצמי ממושכות, אני שוב עם עצמי, וזה כנראה הביא אותי לחשוב.
ועם הזמן לחשוב יותר. ויותר. עליו.
ולרצות אותו. ולהתגעגע למה שהיה לנו, ולמה שהיה יכול להיות.

אני אומרת לעצמי שלא. בשביל מה אני צריכה את זה?
נפרדנו לא אחת וחזרנו, ונפרדנו -ככה אני רוצה שהחיים שלי יראו? פרידות?
וקול קטן בתוכי אומר שהתבגרנו, שנוכל להתגבר.
אז אני עוצרת בעדי מלשלוח הודעה, מלאותת לו שאני כאן.
זה קשה, לפעמים אני קרובה לשחרר את הרסן, לפטור ש'מה שיהיה יהיה'.
לפעמים אני לוחצת על הלייק, ומיד מבטלת, כמו ילדה קטנה.
בדרך כלל אני פשוט רוצה.
רוצה אותו,
רוצה לסלק אותו מהמחשבות,
זה כבר הינו הך בראש שלי.

לפעמים אני רוצה להיות ראויה בשבילו,
ולפעמים רוצה שיהיה ראוי בשבילי.
ביצה ותרנגולת,
כאב ואהבה.

אני חוששת שלא יהיה עוד כמוהו,
ולו דומה לו,
הוא בחור מיוחד. בחור טוב.
עדין, תמים, חייכן, חזק, מקשיב.
ואני,
שלא מסוגלת להיות החזקה מבינינו,
רוצה להיות זאת שחוסה בצל כנפיו,
רוצה את השנינות, המחשבה הצלולה,
רוצה מישהו שיהיה בשבילי מה שאני בשביל כולם.

אני רוצה הלאה, ולא מתנתקת.
להפך, עם הזמן הגעגוע כואב יותר.
אני תוהה לעצמי אם גם לי יש מקום נכבד במחשבותיו,
האם אני אהובה, האם הוא מרחיק אותי בלילות ממיטתו.

מה עושים?
להמשיך הלאה בכל הכח?
לנסות שוב? (ואולי שוב ושוב ושוב)

כרגע אני במה שנקרא מנוחת הלוחם, מתגברת ומנסה לגרש את הרגש כלפיו,
מקווה מאוד שיצוץ הבחור שאיתו אבלה את שארית חיי,
ולא אכאב כל עתידי את מה שהיה יכול להיות בינינו.