מרגיש שאני דפוק מדי בשביל להתמודד עם החיים פה

שלום לכולם. יצאה לי חפירה רצינית, כדאי לדעת

אני בחור בן 28 שנראה טוב, יש לי חברים, יש לי משפחה מבוססת כלכלית, אני בשלבי סיום של הלימודים ועובד בחברת הייטק מכובדת, יש לי אוטו, אני גר עם עוד שני חברים בעיר גדולה ומרכזית באחלה אזור ומבחינה חומרית לא חסר לי כלום. על פניו זה נשמע כמו אחלה חיים ואני יודע שהרבה היו מתחלפים איתי.

גדלתי בבית שבו ההורים עבדו במשרד ממשלתי חשוב ואבא שלי היה בתפקיד בכיר שדרש ממנו לנסוע הרבה לחו"ל, (גם גרתי בחו"ל במסגרת שליחות של ההורים בין גילאי 4-8) מה שגרם לזה שאני, אחי הגדול ואחי התאום היינו נשארים לבד עם אמא שלי שהיא לא הבנאדם הכי חזק ויציב נפשית. היה לה מאוד קשה עם זה, היא לא ידעה להתמודד, היא הייתה קורסת והיא הוציאה את זה לא מעט עלינו. היו לה התפרצויות זעם והיא הייתה מאשימה אותנו בזה שקשה לה. גם אבא שלי היה מושפע מהלחץ המטורף של העבודה שלו וגם הוא היה מוציא את זה עלינו (מדהים מה לחץ יכול לעשות לבנאדם, כי מאז שהוא בפנסיה הוא בנאדם אחר לגמרי). בכלל בבית הייתה סך הכל אווירה מאוד לחוצה בלי הרבה חופשיות וזרימה, אווירה שיפוטית עם המון רגשות אשמה. הייתי מרגיש הרבה פעמים שאני הולך על חבל דק ועוד שניה משהו הולך להתפוצץ. ברור שלא היה ככה 24/7, היו גם זמנים טובים, אבל בוא נגיד שהאווירה הזו שעליה אני מדבר הייתה מאוד דומיננטית. לא סתם יצאו להם 3 ילדים מתוסבכים, כל אחד ברמה אחרת. אחי התאום למרות הכל ולמרות שאני יודע שיש לו בעיות דומות לשלי ויש לו גם בטן על ההורים שלי, מצליח להתמודד יותר טוב ממני ומאחי הגדול. כנראה שהוא פשוט נולד חזק יותר נפשית.

אני ואחי תמיד הרגשנו שמשהו אצלנו שונה מכל שאר המשפחות. ההורים שלנו תמיד היו הרבה יותר מרוחקים ואנטי חברתיים משאר ההורים. חברים שהיו באים אלינו היו בטוחים שההורים שלי שונאים אותם.

אני יודע שחלקכם יחשבו שאני סתם מפיל על ההורים שלי את הצרות שלי, אבל מה לעשות שזו האמת ואני והאחים שלי יודעים בוודאות שהצורה שבה גדלנו אומנם גם נתנה לנו יתרונות חומריים, אבל מבחינה נפשית אני מרגיש שגמרו אותי ושחסרים לי לא מעט כלים.

אני מרגיש את זה כל יום, בכל מקום, אם זה בלימודים, בעבודה, עם חברים, אפילו עם המשפחה, שלא לדבר בסיטואציות שבהן אני מעוניין בבחורה או כשאני יוצא לדייט.

אני תמיד מרגיש חוסר ביטחון מטורף, אני מרגיש נחות מאחרים, אני מרגיש שכולם תמיד שופטים אותי ואני מפחד להעיז ולהיות מי שאני ולדבר באופן חופשי. יש כאלה שקוראים לזה חרדה חברתית. ואני הולך לפסיכולוגית כבר כמה שנים והיא מאוד עזרה לי לאורך השנים להתמודד עם החיים ולהשיג דברים שלא חשבתי שאי פעם אצליח בגלל החוסר ביטחון שלי. אבל למרות זאת אני מרגיש שהאמונות הרעילות שהחדירו בי מושרשות בי כל כך עמוק שעדיין כל יום הוא מאבק לא נורמלי. ואני יודע להסתיר את זה ולשחק אותה כאילו הכל בסדר, אבל מבפנים אני סוער. לא יכול לתאר לכם אפילו עד כמה. כל שניה בשבילי היא מלחמה עם עצמי. אני כל הזמן מנסה להגיד לעצמי כל מיני מנטרות שיחזקו אותי, אבל באיזשהו שלב זה כבר הפך לקלישאות ריקות מבחינתי.

אני רואה איך מסביבי אנשים מצליחים אשכרה באמת להנות מהחיים בצורה הכי אותנטית בעולם. אני רואה איך חברים שלי כבר כמעט כולם בזוגיות וחלקם התחתנו או עומדים להתחתן, אני רואה את אחי התאום שלמרות הכל מצליח להסתדר ויש לו חברה שהיא אחלה בנאדם וגם נראית טוב, וזה גורם לי להרגיש עוד יותר גרוע עם עצמי. אני לא לחוץ על חתונה או משהו, אבל אני כן רוצה למצוא מישהי שבאמת תמצא חן בעיניי ולא להתפשר על מישהי שאני לא באמת רוצה רק בגלל רגשי הנחיתות שלי ואז להצטער על זה. מאז שאני והחברה האחרונה שלי נפרדנו לפני כמעט שנתיים לא היה לי משהו שקרוב לזה אפילו, חוץ מדייטים פה ושם שלא ממש הצליחו.

הלחץ המטורף מהעבודה ומהלימודים לא ממש עוזר בלשון המעטה ופשוט גורם לי להרגיש שאני הולך להתפוצץ. אפילו התחילו להיות לי התקפי חרדה פתאומיים מדי פעם כשאני חושב על כל הדברים האלה. אני פשוט מנסה באמת ובתמים להסתכל על החיים שלי ולמצוא משהו שינחם אותי שיהיה בסדר, אבל אני לא מצליח. ואני יודע שאני צריך להיות אסיר תודה על מה שיש ויש לי לא מעט, אני יודע שיש בעולם אנשים שאין להם מה לאכול ואין להם משפחה או חברים, אבל לצערי הרב זה לא מה שמנחם אותי. לא יודע למה אבל זה שיש אנשים שסובלים יותר לא גורם לי להרגיש יותר טוב.

אני כל הזמן מנסה לחקות אחרים ואני לא מי שאני, כי אני חושב שאולי אם אני אתנהג כמוהם יהיה לי טוב כמו שלהם טוב. יהיה לי ביטחון עצמי כמו שלהם יש ביטחון עצמי. אבל כמובן שזה לא באמת עובד. הרי אי אפשר באמת להיות משהו שהוא לא אתה.

אני יודע שזאת הייתה חפירה רצינית וכבדה, אז תודה רבה למי שקרא אני באמת מעריך את זה. אשמח לקבל תגובות