שנת שירות; להתחרט על זה שפרשתי, להתחרט על זה שעשיתי את השנה הזאת?

בשנה האחרונה עשיתי שנת שירות (למי שלא יודע - שנה שבה דוחים את הצבא ומתנדבים דרך גוף כלשהו ולאחר מכן מתגייסים כרגיל) במסגרת העוסקת בטבע ובטיולים. בשבוע שעבר החלטתי לפרוש (אחרי שירות של 12 חודשים, חודשיים לפני הסוף הרשמי של שנת השירות), גם בעקבות קשיים שהיו לי עם העומס אבל בעיקר בגלל מספר תקריות עם הממונים עלי שהתייחסו אלי מאוד לא בסדר. למרות הכעס הרב שלי על הרכזים התאמצתי מאוד לפרוש בצורה יפה ומתחשבת, למצוא לי מחליפים ואפילו נשארתי במשרד עד 1 בלילה באותו יום כדי לעזור בהכנות לקורס שהייתי אמורה להדריך בו. למרות זאת ההרגשב שקיבלתי מהרכזים בשבוע האחרון היא שמנסים למחוק כל זכר שלי - סירבו שאדריך קבוצה שלי במחנה הקיץ (שלא מסכימים לצאת בלעדי וככל הנראה החניכים שלי גם לא ימשיכו במסגרת בשנה הבאה), שאכין תיקי חפיפה למדריכים שידריכו את הקבוצות שלי שנה הבאה, ואסרו עלי לבוא לאירוע הסיכום שהתרחש אתמול. אני מרגישה שכרגע מנסים למחוק את הזכר שלי ולזרוק לפח את כל מה שעמלתי עליו במשך שנה, כששתי הקבוצות שלי ייסגרו (בשנייה שלא הזכרתי כנראה אין מספיק חניכים כדי שתמשיך שנה הבאה) וכל זכר אחר ממני יימחק. באופן כללי בכל התקשורת שלי עם הרכזים בשבוע האחרון הרגשתי שמתייחסים אלי כמו זבל.
בנוסף, בשבוע שחלף מאז שפרשתי כל חברי הקומונה שלי היו מפוזרים במפעלי הקיץ השונים שלנו ורובם לא פגשו אחד את השני או ישנו בקומונה. בראשון כולם סיימו עם המפעלים וחזרו לקומונה, ואני הגעתי גם כדי להפרד רשמית מחברי הקומונה. הפגישה הייתה לי מאוד קשה ומבלבלת... בהתחלה הגעתי קצת מתוחה ונבוכה ולשמחתי לא כל הקומונה הגיעה עדיין (מה שהקל קצת על המתח שלי) וצחקנו ודיברנו כאילו כלום. אבל אחרי ששאר הקומונה הגיעה, כולם התחילו להחליף חוויות ממפעלי הקיץ וקינאתי מאוד בדברים השווים שהם עשו (אני בכל זאת עדיין אוהבת מאוד את העבודה שעשיתי במשך השנה ולכן קינאתי בהם, אבל מצד שני - הם דיברו רק על הדברים החיוביים ולא על קללות מצד הרכזים, או שדיברו על אירועים שחלמתי כל השנה להשתתף בהם אבל יומיים לפני נשללה ממני הזכות, כלומר גם אם הייתי נשארת לא הייתי משתתפת) והתחלתי לבכות. אחר כך כשהתעודדתי ועודדו אותי קצת עשינו שיחת "יחסינו לאן" ודיברנו על איך נמשיך מכאן, איך נשמור על קשר וכמה אני אהיה שותפה במפגשים של הקומונה אחרי שהשנה תגמר, והם אמרו לי שהם מבולבלים ולא יודעים ומבחינתם אני עכשיו כמו חברה שלהם מהבית ולא חלק מהקומונה אז אני לא אבוא למשל לטיול של הקומונה אחרי סוף השש כמו שחבר של אחד מחברי הקומונה לא יבוא. חלקם גם אמרו לי שהם נפגעו מזה שאמרתי כמה פעמים בזמנים קשים שהיו לי השנה שכל מה שמחזיק אותי זה החניכים (זה היה גם כיוון שהיו לי קשיים עם הקומונה באותה תקופה וגם כי האמנתי שאחרי פרישה אשמור איתם על קשר לעומת החניכים שמהם אפרד). אחרי זה מאוד התפרקתי ובכיתי, ואז כתבנו אחד לשני מכתבים והלכתי הביתה (התבקשתי לעזוב בשעה המסויימת ע"י הרכזים).
מהמפגש הזה יצאתי ממש שבורת לב ומבולבלת. חשוב לי לציין שלא הסתדרתי כל כך חברתית בתקופת התיכון ולכן אין לי בכלל חברים חוץ מבני הקומונה, ואני גם לא באה מרקע של טיולים או ממשפחה מטיילת (כן היה לי כמובן חיבור לטבע לפני השנה אבל רק השנה התנסתי בטיולים ברמה רצינית עם ציוד על הגב והכל ואהבתי את זה מאוד) ולכן מאוד קשה לי עם זה, אני מאוד אוהבת את חברי הקומונה שלי ורוצה לשמור איתם על קשר וגם רוצה להמשיך לטייל ואם לא אהיה איתם בקשר לא יהיה לי עם מי. אני גם מרגישה מאוד מאוד דחוייה, על ידי החברים היחידים שלי, ומאוד קשה לי עם זה שגם מבחינתם השנה שחייתי איתם (אפילו נסענו לחול ביחד כקומונה) לא נחשבת יותר. אני גם מאוד מקנאת במה שהם עושים, בהתחלה הייתי מאוד גאה בעצמי על זה שעשיתי את ההחלטה הקשה ופרשתי במקום לאמלל את עצמי ולהשאר אחרי כל התקריות, אבל עכשיו אני מרגישה שלא באמת הייתה לי בחירה אחרי כל הסיפורים, ועצוב לי שוויתרתי על הכל ואני מרגישה שיותר לא יקרה לי שום דבר מעניין או מיוחד בחיים עכשיו כשפרשתי.
אני ממש מבולבלת ופגועה, אני לא יודעת אפילו אם להתחרט על זה שפרשתי, להתחרט על זה שעשיתי את השנה הזאת, לעמוד על זה שאי אפשר למחוק את החלק שלי בקומונה וכן לנסות ליזום איתם פעילויות...
מה לעשות??
ותודה למי שקרא הכל :) מצטערת אם זה ארוך מדי, פעם ראשונה שאני כותבת כאן...