איך יוצאים מדיכאון שמלווה אותי כל החיים, ורק מתעצם? לא מסוגלת יותר...

כל החיים שלי עד עכשיו סבלתי כל הזמן מהבחינה החברתית.
הילדות שלי הייתה סיוט וההתבגרות עוד יותר. אני לא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.
הציקו לי,שנאו אותי, החרימו אותי עשרות פעמים.. כל החיים שלי אני בודדה ומרגישה אפס.
תמיד הייתי תמימה ואנשים ניצלו את זה.
כל החיים שלי הרגשתי בדידות איומה שפשוט גרמה לי לדיכאון. כל הדברים שחוויתי גרמו לי לשנוא את כל העולם הזה,את האנשים,את החיים ובעיקר את עצמי.
עכשיו אני מרגישה שאני חיה בחרדות. קשה לי להיות במקומות עם המון אנשים,קשה לי להכיר אנשים,קשה לי להסתכל לאנשים בעיניים,..אני מגמגמת תוך כדי דיבור,כל הזמן חושבת על מה יחשבו עליי,מה יגידו עליי..
הפרצוף העצוב הזה שליווה אותי כל החיים ,אני מרגישה שהוא פשוט נתקע בי. אני לא מצליחה ולא מסוגלת לחייך.תמיד חושבת שלילי..
אני כל יום,במשך יום שלם מסתובבת עם פרצוף דכאוני ואני לא מצליחה לחייך. אני לא מגזימה או מתארת את זה בהגזמה,אלא ממש ככה-אני לא מצליחה לחייך!!!
במקום ללכת בראש מורם,לדבר בקול,לא לשים על אף אחד,אני תמיד הולכת כפופה,שונאת לראות/לפגוש אנשים שמכירים אותי ,מדברת חלש..אני פשוט בן אדם עצוב.
מכל השנים שנחשבות הכי יפות של החיים,אין לי אפילו זיכרון אחד טוב וכל פעם שאני חושבת על העבר,על מה שהיה ,העיניים שלי מתמלאות דמעות..ועוד יותר קשה לי לחשוב על העתיד,ולדעת שהחיים שלי ימשיכו ככה.

יש מישהי בגילי שלמדה איתי בכיתה ואני מרגישה שכיף לי איתה. תמיד יש לי על מה לדבר איתה,כשאני איתה אני מרגישה שאני בסדר,שאני שווה משהו אבל אני מרגישה שהיא רואה בי "מעשה חסד"..מתעניינת ולפעמים שואלת בשלומי רק כדי לגרום לעצמה להרגיש טוב יותר,להרגיש שהיא אדם טוב... ישלה גם חברות טובות מהצד אז היא לא זקוקה לי..ואני גם לא יהיה חסרה לה. כואב לי לחשוב על זה.
(אל תציעו לי לחזק את הקשר איתה כי זה פשוט לא זה..מהצד שלה..)

לפני חצי שנה ההורים שלי סחבו אותי לפסיכולוג,ולא הייתי מסוגלת לדבר..אני הייתי כ"כ נבוכה מהסיטואציה שפשוט התחלתי להתגלגל מצחוק ולא הצלחתי לשלוט בזה. הרגשתי נבוכה מהעובדה שמישהו מתעניין בי ושואל ..זה שימח אותי והרגשתי טוב אבל לא הצלחתי לדבר ולחשוף..
אותו הפסיכולוג ראה שזה לא הולך והציע לי ולהורים שלי שאני יילך לפסיכולוגית בת,כי אולי איתה אני ירגיש נח יותר,וידבר...אבל זה לא קשור..אני לא מסוגלת לדבר ולחשוף,למרות שניסיתי..אז כרגע אני לא הולכת לפסיכולוג. קשה לי מידי.
הוא גם הציע אפשרות של פנייה לפסיכיאטר שייקבע אם אני צריכה לקחת כדורים. אבל לא ייצא.
(גם אם אני ייפנה לפסיכיאטר אני מרגישה שלא בטוח הוא יבין אותי,מדובר בכאב שאני סוחבת שנים,והוא רק מתעצם..אי אפשר להסביר את זה במילים.. יש בי את החשש שאם אני בסוף כן יחליט לקחת כדורים,הוא אשר לי מסיבות מסוימות)

אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת.אני בדיכאון,בחרדות..וזה מוביל גם לדברים גרועים נוספים..לחצים מטורפים (כאלה שאני מרגישה את הלב דופק בעצמות מטורפות)..אין לי תאבון ואני נורא נורא רזה,מוביל גם לחוסר ברזל וויטמינים.

התחלתי לעבוד לפני שבוע בעבודה שקשורה לקהל, לקונים..פנים אל פנים.. אבל אני לא מצליחה לחייך בעבודה,רק עם פרצוף כועס ואנשים מעקמים לי פרצוף.אנשים לא מבינים מה עומד מאחורי זה ולפעמים מזלזלים בי..גם העובדים האחרים שם רואים שמשהו בי לא בסדר ויש לי תחושה שבסוף יפטרו אותי בגלל זה שאני לא מחייכת ללקוחות..זה בסיסי בעבודה כזאת .(זאת העבודה היחידה שקביבלה אותי,והרגשתי שקיבלו אותי מרחמים..)
כ"כ המון פעמים ניסיתי להשתחרר,לזרום,לצחוק ..כ"כ כ"כ כ"כ הרבה פעמים,אבל זה לא הצליח..אני מרגישה שאני גם לא יצליח ,זה לא קל כמו שזה נשמע.חושבת ורוצה לקחת כדורים נגד דיכאון,אולי זה מה שיעזור.

(מרגישה צורך לציין שאני אדם בריא,ולא עם נכות כלשהיא,עשיתי בגרות מלאה,ישלי שכל..)
כל מי שקרא וחושב שהוא יכול לעזור לי או להמליץ לי מה לעשות..אני ישמח מאוד.