לא מצליחה להתבלט בשום מקום, אף פעם לא זוכרים אותי

היי :) אני לא יודעת אם אצליח לנסח את השאלה כמו שצריך אבל מקווה שתבינו ותצליחו לייעץ ולעזור לי..
טוב אז יש לי בעיה שמפריעה לי מאז שאני זוכרת את עצמי.. אני לא מצליחה להתבלט בשום מקום, לא מצליחה להראות מי אני ומה היכולות שלי, אנשים נוטים לשכוח אותי ולשכוח ממני הרבה יותר מהר ממה שאפשר לדמיין, וזה מגיע לרמה כשאת שאני הולכת עם חברות ורק אחרי משהו כמו חצי שעה מישהי נזכרת "היי מור גם את פה לא שמתי לב", וגם עכשיו בצבא כשאני רוצה להראות את היכולות שלי כדי שאני אוכל להתקדם זה נראה כאילו אף אחד לא שם לב, כאילו דוחקים אותי לצד וזה בא בעיקר מצד חברות שגם כן רוצות להתקדם ובגלל שהן רועשות יותר ממני, אז תשומת הלב עוברת אליהן וזה נראה כאילו אני על תקן האוויר בסביבה, לא רואים אותי, לא שומעים אותי!
אני יודעת שיהיו פה כאלה שיגידו שאני צריכה גם להתחיל לעשות רעש, אבל אני לא אחת כזאת שאוהבת להראות ולהגיד "עשיתי ככה וככה ותראו כמה אני תורמת וכמה אני עושה" אני אוהבת לעשות בשקט לא למשוך יותר מידי תשומת לב ובעיקר לא אוהבת כל כך להיות מרכז העניינים ושכל העיניים יהיו עליי, אבל אני איפשהו כן רוצה שישימו לב קצת אליי, שיראו שאני גם נותת מעצמי את הנשמה ובלי כל הפוזה מסביב... זה נראה כאילו שוכחים ממני כי אני שקטה, כי אני לא אוהבת לצעוק בקולי קולות כל דבר שאני עושה..
אני מרגישה כאילו הסביבה חוסמת אותי מלהתקדם, אני גם כל הזמן מנסה להשתנות להתחיל להיפתח אבל תמיד יהיה מישהו שיזכיר לי/ יודיע לי שהתנהגות כזאת לא אופיינית לבחורה ביישנית ושקטה, וכשאני מתחילה לדבר אז "יפה היא התחילה לדבר" או כשאני רוצה לצעוק סתם כמו כולם אז ברגע שאני מגבירה טיפה את הטון דיבור אז "מור את צועקת?" זה גורם לי ישר לחשוב שאני עושה משהו שהוא לא לעניין, כאילו משהו אסור, ומיד חוזרת לשתוק, למרות שכל כך בא לי לענות שכן גם אני יודעת לצעוק, וכן גם לי בא לדבר בלי לדפוק חשבון ולחשוב כל רגע על מה אנשים יגידו אם אני אתחיל לדבר או אם אגיד משהו לא נכון!
לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. מרגישה חסומה.. כאילו כבר אין לי אפשרות לצאת מהמצב הזה ויש לי כל כך הרבה לתת מעצמי, ואני רוצה שלפעמים גם ישימו לב לזה.. כי עם כל הכוונה הטובה שלי לתת ולתרום מעצמי כמה שיותר ואני לא רוצה על זה איזה פרס או משהו אלא רק יחס קצת יותר טוב, להרגיש שמישהו יודע ומרגיש את הנתינה שלי, זה מבאס שבמשך כל החיים אני מסתובבת עם הרגשה שאף פעם לא נתתי מעצמי מספיק, ואף פעם לא זוכרים אותי, ואף פעם לא יזכרו אותי גם.. וגם החברות של עכשיו ישכחו אותי ברגע שדרכנו יפרדו וכל אחת תתפוס לה את הדרך שלה.. למרות שאני יודעת שאזכור אותן!
מה לעשות?