מי אני? אני אף אחד

-----אזהרה חומר ארוך לקריאה---------
אני לא ממש יודע מאיפה להתחיל דיברתי עם עשרות אנשים על הבעיות שלי בחיים, וזה כבר נהפך לחלק קבוע מכל שיחה שלי עם בן אדם. אף אחד לא הגיע לפיתרון רציני.
אז ככה...אני חסר ביטחון, התקשורת החברתית שלי מאוד נמוכה, אין לי ולא חבר אחד.
הכל התחיל (כנראה) בגלל הסביבה שהייתי בה. כל חיי הייתי בבתי ספר דתיים, כבר הבנתי ממשמן שזה לא אני, אבל בכל זאת אמא שלי המשיכה לרשום אותי לבתי ספר כאלו. "אבא" שלי היה מכריח אותי לבוא איתו לתפילה ולכל מה שקשור לזה. תמיד הוא היה מהווה איום. לא הייתה לי חופש דעה, או אפשרות לעשות משהו.
המשפחה שלי אף פעם לא הבינה אותי, היום אני כופר לגמרי. (רק טעימה מהנושא של הדת). תמיד הייתי מסתכל מהצד ומקנא בכל הילדים שנהנים, מבלים, יוצאים. בזמן שאני יושב עם עצמי בחדר וממורמר על החיים האלו.
לא היה מקום שאליו הייתי שייך או מקום שיעריכו אותי.
יום אחרי יום כל מה שאני עושה זה רק ללכת לבית ספר ולחזור למיטה בתוך ארבעה קירות.
היה ילד אחד שהייתי מדבר איתו, והייתי יכול לקרוא לו בתור "חבר".
אתמול הוא אמר לי שאנחנו לא חברים, ושכולם שונאים אותי.
בכל תקופת הבדידות שלי בחדר אני רק חושב על מחשבות קרימנליות, איך לפגוע באנשים, איך להרוס, לשדוד, בכל יום אני מתמלא בשנאה ובכעס על עצמי ואחרים.
לראות אדם שסובל ומתענה, עושה לי טוב. אני מחייך מזה.
הייתי צריך לוותר על המון חלומות שהיו לי בגלל הביטחון והתקשורת החברתית.היו לי שאיפות בחיים.
היום אני מזניח את עצמי, לא אכפת לי מכלום. רק ייאוש זה מה שנשאר לי. אני פשוט לא רואה שישתנה אצלי משהו בעתיד. לא קרה לי שום דבר טוב בחיים, ואם היה קורה גם הוא היה נדפק לי. זה הגורל שלי ואני לא יכול להילחם בו.
------עד עכשיו היה סיכום לבעיה הנפשית שלי. והנה עוד בעיה----
אוקי..נתחיל בזה שחרמנות זה תופעה אנושית, וזה משהו שרק יכול להצטבר אם לא עושים משהו שיספק את הצורך הזה.
אני חושב על העניין הזה (מין) כבר שנים, אבל לאחרונה זה ממש מציק לי.
לרובם החרמנות מצטברת באיבר המין, אצלי זה בראש.
זה לא עוזב אותי, זה משגע אותי. אני לא יכול לחשוב כמו שצריך, כי זה מסיח את דעתי בכל פעם. אני כל רגע חושב איך לספק אותי בעניין הזה. ואין לי מה לעשות כי אני חסר בטחון, חייתי בסביבה שלא נתנה לי הזדמנות להוכיח את עצמי בעניין הזה - להרשים בחורה. (ולא רק מין). אני מפנטז בכל יום שיהיה לי בילוי עם מישהי, לצחוק איתה ולהנות. אבל מצד שני אני לא בנוי לזה.
אני מפחד שעם הזמן כבר החשק הזה לרצות מישהי יעלם לי. כמו כל שאר החלומות שלי. ואני כבר מרגיש את זה קורה, לאחרונה יורד לי מכל העניין הזה.
אני רק אציין את ההבדל ביני, לבין נער בגילי בנושא זה.
אני אתחיל בכך שיש מחסנית של "חרמנות", עם הזמן היא רק מתמלאת.
כשילד מסתובב עם בנות, מדבר איתן, ואף מגיע לנשיקות וכאלה, המחסנית מתרוקנת לאט לאט, ככה הוא לא יגיע לחרמנות יתר.
אבל תחשבו על מצב כזה. ילד בגיל 11 כבר הפעיל את המחסנית הזאת (לא הכוונה לפין אל תטעו) ומאז היא רק מתמלאת. אז הוא מרוקן אותה לאט עם "סיפוק אישי", אבל באיזשהו שלב בחיים זה כבר לא עוזר. הוא מיצא את כל הקטע הזה, זה כבר לא מספק אותו כמו פעם. אז המחסנית רק מתמלאת ומתמלאת, וזהו דחף רציני שלא עוזב אותך, ורק משגע אותך, ומתסכל. (כן זה המצב שלי)
ולא מספיק שהעניין החברתי נמצא בחלק השני של הראש שלך יש גם את העניין הזה.
אני סוחב הרבה על הלב, כעס, שנאה, ייאוש, תסכול, וכו'.(וזה לא הבעיות היחידות שלי)
אני לא יודע עוד מה לעשות. אני רק רוצה להיעלם.
עד היום לא שמעתי פיתרון אמיתי ורציני שיכול לעזור לי. "תמצא חברים" - אמרו לי. כן, כזה פשוט.
תודה לעונים.