מרגישה כלכך לבד עד כדי בכי, אני מפחדת שזה יימשך לכל החיים

היי...
אני ליה, בת 16 עולה לי"ב, אני ממש מקווה שתקראו את הכל כי חפרתי בטירוף...
אתחיל בזה שאף פעם לא הייתי בן אדם עם הרבה חברים, עוד מגן חובה, היסודי, חטיבה... זכור לי שלא היו לי הרבה חברים. גם יש לי זכרונות שאמא שלי שואלת אותי למה אני לא הולכת לחברה או מזמינה אלינו.
מהיסודי אני זוכרת בעיקר שריטות. הייתי זאת שנדחפת למפגשים חברתיים, ויש לי כמה זכרונות טראומתיים שהרגשתי מבודדת ואאוטסיידרית כי לא הוזמנתי למפגשים וכו'..לא נעים.
חברת ילדות שלי שאפשר להגיד שגדלתי איתה עברה לעיר אחרת. היום אנחנו עדיין נפגשות לעתים רחוקות ושומרות על קשר בוואצאפ.
בתקופה של היסודי הייתה לי חברה מאוד טובה שהייתי הולכת אליה הרבה ועוד אחת שגם הייתה שכנה שלי. הראשונה עברה לבית ספר אחר ולא שמרנו על קשר לצערי, והשנייה שהייתה גם שכנה עברה לעיר אחרת. איתה הקשר פחות או יותר נשמר בשנים הראשונות ולאט לאט הוא הדרדר והיא אפילו לא זכרה את היום הולדת שלי השנה (והיינו כמו אחיות, בלתי ניתנות להפרדה).
לחטיבה עליתי עם 2 חברות טובות מהיסודי, שאני בטוחה שלא במכוון הן פשוט התעלמו מקיומי. אני זוכרת שבכיתה ז' באחת ההפסקות הייתי לבד ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי והיו כלכך הרבה ילדים שלא הכרתי והרגשתי ממש חרא וזכור לי שהלכתי לכיתה ושכנעתי את עצמי שחברות זה לא הכל בחיים.
באותה שנה הכרתי מישהי מהכיתה שנעשתה מהר מאוד החברה הכי טובה שלי ובסוף השנה הזאת היא....גם עברה לעיר אחרת. מקסים.
שמרנו על קשר פה ושם והייתח מבקרת אותה אבל עכשיו, 4 שנים אחרי אנחנו עושות טובה שאנחנו אומרות 'היי' בוואצאפ.
כיתות ח' ו-ט' היו הקש ששבר את גב הגמל. העבירו אותי כיתה, הייתי בלי חברות לגמרי, אני זוכרת שבכיתי המון... גם היה ילד אחד משכבה מעליי שהציק לי וזרק כל מיני הערות מה שרק הוסיף להרגשה הנוראית והבלתי פוסקת שלי בשנים האלה.
לקראת סוף כיתה ט' התחברתי עם מישהי שהייתה איתי ביסודי (נקרא לה שירה) ועכשיו אנחנו ממש בקשר מעולה, אנחנו ביחד כל הזמן בבית ספר, מדברות (כמעט) על הכל, באותה מגמה... ויש לי גם עוד חברה שהיא יותר 'חברה לספסל הלימודים' (נקרא לה יעל).
עכשיו אחרי הסקירה ההיסטורית-
אני מחשיבה את שירה כחברה מאוד מאוד טובה. אך לאחרונה, לקראת בואו של החופש הגדול, פתאום אני מתחילה להבין שאנחנו חברות רק בענייני בית ספר. אנחנו מתראות רק בבית ספר. כשאנחנו מדברות- זה על נושאים ששייכים לבית ספר. בקיצור אמנם היא מאוד קרובה אליי ואני מאוד אוהבת אותה, אבל אני מרגישה עדיין שזה לא חברות אמת.
יעל אוהבת להגדיר אותנו כחברות טובות, אבל בתכלס, על מי היא עובדת. אם היא הייתה חברה טובה שלי היא היתה מזמינה אותי ליום ההולדת שלה, היא הייתה מדברת איתי לא רק על הבגרות בביולוגיה והעבודה באזרחות...
אני מרגישה שיש לי 'חברות' רק בזמן בית הספר ורק לענייני בית הספר. וזה ממש מדכא.
אני רוצה להרגיש נאהבת. לא מצפה ל30 חברים שניפגש כל שישי. מספיק חברות אמת שידברו איתי על הכל ויבואו אליי למרוח לק או משהו. בא לי חברות לדברים הכי שטחיים בעולם. רק שיהיו.
אני מסתכלת על אחים שלי שגדולים ממני באיזה עשור ורואה שהחברים הכי טובים שלהם הם אלו מהיסודי, שגדלו ביחד, התגייסו ביחד, טיילו ביחד, באים אלינו לקידוש ואמא שלי מכירה אותם אישית. ואני כלכך מקנאה, ואני שונאת את ההרגשה הזאת.
אני מפחדת שאגדל ואהיה בודדה. הרי עוד שנה אני מתגייסת, וממש מפחדת שגם הקשרים המעטים שיש לי עם 2 החברות מהבית ספר יתפרקו בתקופה הזאת. עזבו צבא, עכשיו החופש הגדול. לא אראה אותן בכלל כי אין בית ספר.
אני מרגישה כלכך לבד עד כדי בכי. אני מפחדת שזה יימשך לכל החיים. שלא אצליח להכיר חברות בצבא, בעבודה וכו'... מרגישה לגמרי חסרת תקווה.
בבקשה תייעצו לי מה לעשות. אשמח אפילו לביקורת אם מצאתם משהו שאני צריכה לשפר בעצמי/בהתנהלות שלי.

תודה לכל מי שטרח לקרוא ולעזור