רואה מסביבי אנשים שפגעו בי וטוב להם, לא מצליחה להפסיק לרצות שיהיה להם רע...

אני מצטערת שזה נשמע ילדותי בטירוף, קטנוני ומה לא..
מבחינת השכל, בראש, אני יודעת שאין לי זכות לדרוש ברעתו של אף אחד, הרי אף אחד מאיתנו לא מלאך.
אני מבינה היטב שלשחרר ישחרר קודם כל אותי ויתן לי להמשיך בחיי הלאה בצורה הרמונית וזורמת אבל בלב זה לא קורה!!! לא משנה כמה אני אגיד לעצמי שיש דברים שכבר מזמן אבד עליהם הקלח והיה ראוי "להתקדם".
ואני יודעת שההאשמות האין סופיות והנבירה בכל מני סיטואציות לא יעצימו אותי ושאני צריכה לקחת אחריות גם כן, הרי שאם נתתי לדברים לקרות (לפגוע בי) ולא פעם אחת הרי שאני לא יכולה להשליך הכל רק על הצד הפוגע כי גם לי, כביכול, יש בזה חלק.
וניסיתי המון דברים כדי להשכיח מעצמי את היחס שקיבלתי מאותם אנשים ואת הסיטואציות הגועליות שנקלעתי אליהן אבל אני לא יכולה!!!! זה כמו מסמר שיושב אצלי במוח ואוכל אותי יום יום. שעה שעה.

אני יודעת שהיכולת לתת זו מתנה, היכולת לסלוח זו מתנה.
וסלחתי, ונתתי, רציתי להאמין בטוב שבן אדם, רציתי להאמין שאם באמת אכפת לך ממישהו אז אפשר לתת לו הזדמנות (גם בזמנים שהוא קצת חרא).

אני כן כלפיהם והם לא כלפי!!

אני יודעת שטוב לי לשחרר כי הנבירה בסבל לא משרתת אותי ולא צריכה לשרת אצלי שום צורך כי גם אם היה כזה, הרי שזה גובה ממני מחיר יקר שאני לא מוכנה לשלם.

לא יכולה להבין איך אנשים מנצלים את הנתינה שלך להם, הזמן שלך, הדאגה הכל ואז הרגע אחד, כשלא נראה להם ובלי התראה מוקדמת פשוט נעלמים לך מהחיים!!!
לא לא! אי לא רוצה צלש ולא ליטוף על הצדיקות שלי כביכול, אני פשוט לא מסוגלת לשחרר וכשאני מבינה שאני לא, רק כואב לי יותר!

אני יושבת ורושמת את זה ובוכה!!
מה לא ניסיתי!
ניסיתי כבר לא לנסות אבל גם זה לא עזר.

אני פתאום קולטת כמה תמימה הייתי. אני פתאום מרגישה בגיל מאוחר יחסית (27) את מה שאחרים אולי כבר הבינו בגיל 15.

והכי גרוע?
שאת רואה את האנשים האלה מטפסים כמו מטאור, בזוגיות, בקריירה, בהכל.

כל יום אני מתפללת לא לרצות ברעתם.
וכל יום אני שונאת את עצמי עוד יותר על כך שנהייתי אחת שמתבכיינת ומחכה שהגננת תעניש את הילד שמשך לי בצמה.

חבריות של שנים ופתאום זורקים אותך לפח, דווקא כשאת הכי זקוקה להם.

יודעת איך זה נראה מהצד, רואה הכל וזה לא מוריד טיפה מהתחושות שלי, מהמחשבות שלי בעניין.

אין לי אפשרות ללכת לטיפול פסיכולוגי בזמן הקרוב.
אני מתפללת כל יום להשם שיקח ממני את ההרגשה המחורבנת הזאת. מה לעשות?