אמא שלי מזלזלת בי ועושה את כל הטעויות האפשריות, מה לעשות?

אני בת 21 וגרה בבית אחרי שנתיים של שירות.
תמיד היו לי בעיות תקשורת עם אמא שלי.
היא גדלה בבית מאוד מאוד קשה, אצלה אף פעם לא דיברו על רגשות, דור של פעם במובן הכי קיצוני וקשה של המילה.
היא כן השתנתה קצת כמובן עם השנים ולפני שהיא הפכה לאמא אמרה לעצמה ש"אצלי זה יהיה אחרת" אבל בסופו של דבר השינוי מינורי מדי בשביל להיות אמא טובה שיודעת לגדל ילדים אחרי שגדלה בבית כזה דפוק.

היא מזלזלת באבא שלי מאוד, מזלזלת בי, מתחרפנת מכעס על דברים שוליים וכשקורים דברים טובים היא אף פעם לא יודעת לתת את הקרדיט, לא יודעת להראות אהבה, היא לחוצה כל הזמן, מתנהגת המון כמו ילדה קטנה חסרת אחריות בלי יציבות וגבולות רגשיים, כועסת ומפוחדת, אי אפשר לדבר איתה על שום דבר בעל עומק, רק על דברים קונקרטיים והיא לא מוכנה לקבל שום ביקורת.
אני מרגישה שאני אמא שלה ומחנכת אותה ולא להפך.
היא לא יודעת לנהל בית בריא, אוהב ומכיל. והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מחנכת אותה בדרך שבה היא מדברת לאח שלי או לאבא שלי והיא יודעת שאני צודקת.
גם אם לפעמים בצעדים מאוד איטיים היא מבינה שעשתה טעות אז היא מודה בזה אחרי שחטפה התקף עצבים ואני יודעת שבפועל בפעם הבאה שהיא תתרחפן היא תתנהג באותו אופן ואז רק יום אחרי תבקש סליחה.
אני מרגישה שאני צריכה ללכת לידה על ביצים, וזה מחרפן כי זה הבית שלי.
אני מאוד שונה ממנה ואני לא אוהבת להזמין חברים לבית, עד היום כי תמיד יש בבית שלי אווירה מאוד מתוחה ולא נעימה בגללה. כל מי שהגיע אליי לבית בכל זאת תמיד מציין בפניי כמה אני שונה מאמא שלי וכמה אין קשר ביננו.
אני כרגע צריכה לגור בבית פשוט בגלל חוסר כסף, אני עובדת ועדיין, בשביל להחזיק דירה צריך המון השקעה שאני לא יכולה לעשות כרגע.
אני לא רוצה "להידבק" בפחדים שלה ובגישה החולה שלה, אני רוצה לצאת שפויה, שמחה ומשוחררת ואני לא יודעת איך לעשות את זה כל עוד אני גרה איתה ומונחת עליי ההשפעה שלה.

חשבתי המון על פתרונות שונים, זה נושא שכל החיים מעסיק אותי.
אני לפעמים מנסה ללכת בגישה של להתעלם ולהיות אדישה אבל אני רואה שאני נפגעת מזה וגם האדישות הזו היא מזויפת כשהיא האדם הכי משמעותי בחיים שלי,
לפעמים אני מנסה לקבל אותה למרות הפאקים ולהאיר גם את הצדדים החיוביים, אבל כששוב מגיעה התנהגות בעייתית זה קשה עד בלתי אפשרי ואני שוב "נופלת" לכעסים.
אני מוצאת את עצמי מאוד מאוד לא מעריכה אותה ומלאה בכעס כלפיה.
היא יודעת את זה.
אבא שלי מודע לבעיה אבל כבר "התפשר", אני מאוד רוצה שהם יתגרשו כדי שיקבל את היחס המגיע לו אבל הוא מקבל אותה כמו שהיא וסופג את הזלזול שלה כלפיו. אולי כי יש לו בעיה רפואית אז הוא חושב שאף אחת אחרת לא תקבל אותו ככה, או כי כבר פשוט נוח לו במקום המוכר.
מדי פעם הוא מתחרפן ממנה אבל כשאני מדברת איתו הפתרון הכמעט יחיד שהוא נותן לי זה להכיל אותה (כמו שהוא עושה). אבל אני הבת שלה, אני לא אמורה להכיל אותה.

היא לא מוכנה ללכת לטיפול פסיכולוגי כי היא לא מודה שיש לה בעיה. היא חושבת שהייתה לה בעיה ושהיא כבר נפתרה. היא לא מבינה שזה תהליך שהיא לא סיימה אותו.

יש לי חברים לדבר איתם ואת אחותי שמבינה אותי מאוד.
ועדיין,
קשה לי נורא להתנהל בצורה בריאה שאני גרה איתה באותו בית.
יש למישהו עצות שלא חשבתי עליהן? איזשהו שינוי גישה? באמת שאני מנסה המון ומוכנה לקבל כל דבר שיעזור.
תודה.