נמאס לי להיות לבד! איך לצאת מהבדידות?

שלום כולם
אני בן 22 ואני בחור שנראה טוב, מתאמן, נורא סקרן אז אני קורא הרבה, לומד, אני בצבא עוד שנייה נכנס לקבע(קצין).
הקשר הרציני האחרון שהיה לי , היה עם לפני כמעט 3 שנים, אחרי כל הקשרים שהיו
שזה בול 2 קשרים קצרים מאוד(כל אחד חודש).
אני עובד על עצמי הרבה, יש לי ממשק עם בחורות, אך לרוב הן נורא אטומות וחיות בלה לה לנד. למרות שאני מסתכל מהצד אני רואה הרבה אנשים שלא עושים ספורט לא מפותחים ולא מפתחים את עצמם, הקטע שהם פשוט יודעים לצחוק על דברים נורא מפגרים ...והקטע שלרוב הם גם משדרים פיגור מסוים. בצבא אני מוקף באנשים שאני מגדיר ילדי שמנת, והם גורמים לי להרגיש שאם אני לא חי את סגנון החיים שלהם אז אני לא שייך.(האם יש לי רגשי נחיתות?)
אני מכיר ביכולות שלי , אני מכיר בערך שלי אבל זה מחרפן אותי.
אני כן שנון, אני מצחיק (יש לי בדיחות מתוחכמות ושנונות),אני כן מחשיב את עצמי בתור מישהו שהוא נורא איכותי, והרבה יותר מהסביבה שאני נמצא בה.

אבל נשבר להיות לבד, רוב הזמן אני עובד , לומד, קורא, מתאמן, וכשאני יוצא אני יוצא בירושלים(עיר של טמבלים) אין בסביבה החברתית שלי בכלל בחורות, ואני נמצא לרוב רק עם חברים, ואם יש בחורות במקומות שאני יוצא לשם, הן מגיעות עם קבוצה של בחורים שנראים גם טמבלים(היפסטרים), ואי אפשר להתחיל איתן ולדבר איתן כמו בן אדם.

וכשאני מנסה להתחיל עם בחורה שהיא לא רוסייה(לציין שאני עליתי לארץ בגיל 5 וגדלתי בבית רוסי-ישראלי לכל דבר.) יש הרגשה של גזענות סמויה.
ואם אני רוצה להתחיל עם רוסיות אז אני צריך להיות עם ארנק נורא עבה, שמבחינתי זה לא מקובל.

הקונפליקט פה שעוד הפעם אני יודע בדיוק מה אני שווה, אני מודע לעצמי טוב מאוד, אבל זה לא עובד לי, אני הייתי במקומות מאוד חשוכים ונחשפתי לדברים שרוב האנשים לא נחשפים והגעתי להיות קצין בצה''ל בתפקיד איכותי, אבל נשבר לי להיות לבד, ואני לא יודע כבר מה לעשות, מה שאני עושה עכשיו לא עובד לי, הדרך תמיד אותה דרך ותמיד מובילה אותי לאותה תוצאה.

בד''כ אני זה שמייעץ ומכווין ואומר לאנשים בדיוק מה לעשות, הם עושים לרוב לא טועים ויוצאים כאשר הם המנצחים.
כאן אני מבקש את עזרתכם ועצתכם, כאן נכשלתי.