לעבור ללמד בבית ספר נורמטיבי
10 שנים אני בהוראה, כולן בעבודה עם חינוך מיוחד, נוער בסיכון, הפרעות התנהגות כאלה ואחרות... ונגמר לי! פשוט נגמר לי!!
די! אני לא יכולה יותר להתחנן לתלמידים שייכנסו לכיתה, שילמדו, שלא יהרסו את הרכוש שניתן להם ויתייחסו לסביבה שלהם כמו פח אשפה, שלא יסתבכו עם החוק, שלא יקללו או ירביצו לאחרים (כולל לצוות בביה"ס), שיזכרו לקום בבוקר ולבוא לביה"ס.... ועוד ועוד...
פשוט מרגישה מותשת, ריקה מבפנים, סחוטה. כבר פיתחתי שנאה למקצוע הזה ואיבדתי כל אמפתיה, רצון ומוטיבציה כלפי הנערים והנערות האלה. לא רוצה כבר לחשוב ולהשקיע בשיעורים מעניינים עבורם כי הם לא מעריכים כלום ושום דבר. אני קמה כל בוקר עצובה ומוטרדת שאני הולכת שוב לשדה קרב בו המלחמה אבודה מראש.
אני יודעת שיש להם חיים קשים והם באים מבתים לא פשוטים אבל אני כבר לא מוכנה לקבל את זה כתירוץ להתנהגות המחפירה שלהם, ונמאס לי לשמוע שצריך להתחשב בהם ולהנמיך דרישות וסטנדרטים ולנהוג בהם בכפפות של משי רק כי הם "מסכנים".
מרגישה שאני חייבת לצאת מהתחום הזה עכשיו! אבל מה עושים בגיל 35 כשיש בית ומשפחה? איך משנים כיוון בקריירה בשלב הזה?
בעלי גם לא כל כך תומך בי. גרושתו לא עבדה שנים ורבצה בבית ובשל כך היו בעיות כלכליות. הוא חושש שחליט ללכת ללמוד ואפסיק לעבוד (מה שלא יקרה לעולם אגב) או שחלילה ארוויח קצת פחות ממה שאני מרוויחה עכשיו (אני מרוויחה בערך כמוהו). עם זאת הוא מרגישה איך העבודה ממש פוגעת לי בבריאות וביחסים ביננו. הוא טוען שהבעיה היא רק בסוג האוכלוסיה שאיתה אני עובדת ושעלי למצוא לי בית ספר עם תלמידים נורמטיביים.
מה אתם אומרים? מה עושים בשלב הזה כשכל כך סובלים בעבודה???
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025