בתוך הלב אני בודדה, רוצה שיאהבו אותי

כלפי חוץ הכל נראה טוב ויפה נראה שאני מקבלת תשומי ושכולם מכירים אותי אבל בתוך הלב אני מרגישה הכי לבד! אני יוצאת ומתחזק לי קצת האגו ומצד שני נורא לבד לי. אני כבר לא יודעת את מי להגדיר כחברה. אני נוטה להתאכזב הרבה. יש חברות שנפגשות לפעמים אני מנסה להתחבר ולהתחבב אבל הקשר בינינו לא מתחזק. וחברה קרובה שעסוקה רב הזמן. בכל מקרה אין לי עם מי ללכת למסיבות שאני אוהבת אבל נמאס לי מהתלות באנשים אחרים ועם הזמן הכרתי כמה פרצופים אז אני מגיעה כשיש למה לצאת מהבית ואני הכי נהנית שם כי זה זורם באווירה. אבל אני לבד: באה לבד, אין אנשים שבקשר איתי שמחכים לי ושואלים אם אני באה ומתי אני באה, או כאלו שנמצאים איתי רב המסיבה. וכולם שם מתקשרים עם חברים שלהם שם. במקרה שלי זה שלומים והחלפת מילים כאילו אין להם מספיק עניין לדבר איתי לרקוד איתי או שאני לא משרתת להם אינטרס שהוא לרב מיני בוודאי. ואני כל כך רוצה להתחבר ושיאהבו אותי. כשזה לא קורה ואני לבד מקננת בי המחשבה פעם לבד תמיד לבד, זה גורם לי להרגיש מסכנה ומתוסכלת. חוששת איך אני נראית מהצד אם אני לא עושה פאדיחות או משהו. אני מושפעת מביקורת מצד הסביבה וגם מביקורת שלי בעצמי. לפעמים אני מרצה כדי שיאהבו אותי לא שזה עוזר. אז מי אני בתוך כל זה? כי אם אני לבד כנראה יש סיבה, אז אני מחפשת הוכחה לזה שאני בעייתית. כשהולכים ולא אומרים לי שלום ולחברים שלהם כן אז אני מרגישה פחות חשובה הרי אני מנסה לתת להם הזדמנות להכיר אותי אני רוצה להיות חלק מזה, פשוט לא הולך לי ואני לא מבינה למה. זה מתסכל ומוריד את הבטחון. בכללי אני משתדלת לחייך.
מישהו שרקד איתי והיה לנו איזה קטע עכשיו עם מישהי אחרת, הוא מכיר אותה יותר זמן וכנראה ממני הוא רצה רק דבר אחד שלא קיבל ובתכלס גם אם היה מקבל כנראה זה היה כמו עכשיו סתם היי. קצת חבל אולי הייתי מתאכזבת מזה פחות. לפני זה נהנתי מהתשומי שלו כמישהו שטיפה מעניין אותי וככה הוא עבר הלאה? באסה. הביקורת שלי: חשבת שאתאהב בך? אבל את בלה בלה בלה. היום מישהו אמר לי שאני צריכה להזכיר לעצמי איפה אני טובה ולא ששאלתי אותו, אני הייתי בבילוי (שהסתיים שוב באכזבה כרגיל) אבל אולי זה גם מסר והוא השליח. שמתי לב גם פה שכקרה כמה פעמים שתגובות שלי נותרות ללא מענה ודווקא כתבתי לעניין, אבל זה מראה לי כאילו יש חוסר עניין בי. מה דעתכם?