יש לי הרבה בעיות בנושאים שקשורים לנפש, לא יודע איך להתמודד...

שלום. כבר כתבתי פה כמה פעמים, אבל פעם בכמה זמן אני חייב להוציא. מזהיר מראש שאני הולך לחפור.

אני בחור בן 27, נראה סבבה, כרגע בשנה האחרונה לתואר הראשון, יש לי הרבה חברים, אני לא בא ממשפחה מאוד עשירה אבל תודה לאל לא חסר, חיים מעל הממוצע. אני גר בדירה שבבעלות המשפחה יחד עם אחי, ועל פניו הכל נשמע סבבה.
על כל הדברים החומריים האלה אין לי תלונות, וגם אף פעם לא היו לי.

הבעיה שלי היא בנושאים שקשורים לנפש. אני בא ממשפחה שכמו שאמרתי לא היה חסר לה ומבחינה חומרית אין לי על מה להתלונן, אבל מבחינה נפשית, יש לי הרבה.

אני לא אחפור על ההורים שלי אבל מה שאני כן אגיד זה שהם אנשים שעבדו בתפקידים בכירים במשרד ממשלתי, והם אנשים מאוד קשים ומאוד ביקורתיים. בבית שלי הייתה תמיד אווירה כבדה, רצינית, מאוד לחוצה, מאוד עצבנית. כאלה היו גם החברים שלהם והסביבה הקרובה שלהם. אבא שלי היה נוסע המון לחו"ל ואמא שלי, שהיא איך נגיד, לא ממש חזקה נפשית, הייתה נשארת לבד איתי ועם האחים שלי ומאשימה אותנו בכל הקשיים והתסכולים שלה. המון המון רגשות אשם. גם אבא שלי שהיה לחוץ בטרוף מהעבודה שלו היה מוציא עלינו את התסכולים והעצבים שלו. כשאנשים היו שומעים על העבודה של ההורים שלי, היו מתרשמים מהם, אבל רק מי שחי בתור "הבן של" מבין שזה לא כזה גן עדן.
לא סתם יצאו להורים שלי 3 ילדים חסרי שקט נפשי לחלוטין.
אני זוכר שבמשך כל הילדות שלי, כשהייתי הולך לחברים, ההורים שלהם היו לרוב לפחות מנסים להיות ידידותיים ונחמדים. כשהיו באים אליי חברים, היו שואלים אותי "למה ההורים שלך לא אוהבים אותי?" ובעצם עד היום הם ככה עם אנשים זרים.
וברור שהיו גם רגעים טובים עם ההורים שלי, לא הכל היה כל כך שחור או לבן, אבל אני מספר על הדברים שהשאירו לי צלקת וכן היו די דומיננטיים.

למה חפרתי על כל זה? כי זה משפיע עליי עד היום. זה מה שעיצב את האישיות שלי ומי שאני היום. ולפעמים זה פשוט מייסר אותי.

מצד אחד כמו שאמרתי יש לי די הרבה חברים וכלפי חוץ אני כל הזמן מנסה לשדר שהכל בסדר. אבל מבפנים אני פשוט סוער. הביטחון העצמי והדימוי העצמי שלי נעים בזמן האחרון בין הרצפה לאשפה. אני מרגיש רגשי נחיתות כמעט מכל אדם שאני מדבר איתו. אני כל הזמן חושב ששופטים אותי ומנסה לרצות אחרים. אני מהר מאוד מוותר בויכוחים ונמנע מלהכנס לעימותים, רק כי אני מפחד מהביקורת ושיגידו לי משהו שיבייש אותי או שיוריד אותי. אני בטוח שכל האנשים הם ביקורתיים כמו ההורים שלי. המוח שלי לפחות חושב ככה, אני יודע שתכלס זה לא נכון. אני הולך לפסיכולוגית און אנד אוף(פעם הלכתי יותר) וכבר אובחנתי כסובל מחרדה חברתית יחסית קלה, והיא עזרה לי להתקדם בלא מעט תחומים בחיים, אבל זה לא נעלם לגמרי.

אני מרגיש גם שהשגרה שאני חי בה והסביבה שאני נמצא בה לא ממש עוזרת לי ולא ממש תומכת. אני מרגיש שזה שאני גר עם אחי שהוא אומנם שונה ממני אבל מאוד כמוני (כמו בשיר של שלומי שבת) לא ממש עוזר, אלא מוריד אותי ומחזיר אותי אחורה. גם חברים שלי הם אחלה ואני אוהב אותם, אבל הם לא מסוג האנשים שאפשר לדבר איתם על הדברים האלה חוץ מאולי 2 וגם זה בקושי.

גם העובדה שאני עובד כמאבטח בגיל 27 מאוד מבאסת אותי ופוגעת לי בדימוי העצמי. הבעיה היא שאני לומד 5 ימים בשבוע ולא יכול לעבוד בעבודה רצינית אבל זה עדיין מבאס אותי, למרות שאני יודע שאין ממש ברירה ויש את היתרון שאני יכול ללמוד בזמן המשמרת.
אני רואה הרבה חברים שכבר מוצאים את עצמם ועובדים בעבודות נורמליות ואני מרגיש תקוע מאחור.

ומה שהכי מפריע הוא העניין של סקס, דייטים, זוגיות וכו'. עד לפני שנה וקצת הייתה לי חברה ונפרדנו אחרי שנתיים של זוגיות. לפני זה הייתי בטוח שבחיים לא תהיה לי חברה ובזה למשל הפסיכולוגית מאוד עזרה לי.
מאז לא יצאתי עם אף אחת והביטחון שלי רק הלך והתדרדר. עכשיו אני רואה איך רוב החברים שלי כבר עם בנות זוג, חלקם כבר התחתנו או עומדים להתחתן, אחי כל היום פה בדירה עם חברה שלו, ואני אפילו לא מסוגל להסתכל לבחורה בעיניים. ואני רעב לבחורה בטירוף. אבל בתכלס אני לא עושה עם זה כלום כי אני פחדן. כי אני חסר ביטחון ויש לי דימוי עצמי של סמרטוט רצפה. חברים או חברות של חברים אפילו כבר לא מציעים לי בחורות לצאת איתן, כי אני תמיד איכשהו מתחמק. אני גם משדר חוסר ביטחון ורואים את זה ובגלל זה לדעתי כבר לא מציעים. אפילו באפליקציות כמו טינדר אין לי את האומץ לקדם עניינים. עד כדי כך אני לא מאמין בעצמי.

תודה למי שקרא אני יודע שזה לא היה קל. אשמח לתגובות.