אז כן חלקכם תגידו לי ״אבא לא יכול לשנוא את הבת שלו״ אבל תתפלאו , אצלי זה אפשר.
הכול התחיל מזה שהגעתי לעולם , אובחנתי בגילי כלקויית תקשורת (מה שלא רלוונטי להיום) , והוא התבייש בי , והחליט לא לגדל אותי ! אפילו שמעתי שיחה של אמא עם חברה שהיא צוטטה אותו אומר ״למה יש לי ילדה כזאת קשה ״ .. מפה לשם הייתי בכיתה טיפולית , והוא כל הזמן הטיי בי מילים . ופעם אחת אפילו הכה אותי , לא אשכח את הפעם הזאת בחיים , הייתי ילדה קטנה והוא חזר הביתה עצבני אז הוא חנק אותי ודחף אותי לקיר ונתן בי אגרופים וקילל... אני רק חושבת על זה ואני לא מפסיקה לבכות... עד היום.. אמא לא יודעת מזה , וגם אם תדע היא לא תאמין לי .
לא הרגשתי שהיה לי אבא בילדות גם אם היה לפעמים קונה לי ולאחים שלי דברים... הוא אגואיסט חושב רק על עצמו , כל בוקר ועד היום שאני קמה הוא דואג לצעוק עליי שאני עצלנית בהמה . וגם כשעבדתי כל השבוע כמו חמור ויום אחד לא הלכתי לעבוד אז הוא אמר לי זה לא נחשב , אם לא עבדת יום אחד לא עבדת בכלל. או אחרי הפטירה של סבא שלי (שהיה הכי קרוב ללהיות אבא) הפסקתי לאכול ירד לי החשק אז הוא (אבא) אמר לי תפתחי הפרעת אכילה בגללי ... אני מנסה פשוט להראות לו שאני שווה משהו ולא משנה מה תמיד אבל תמיד הוא מזכיר לי כמה אני לא טובה בכלום .על כל דבר הוא מעיר לי! אפילו היום דפקתי את הזרת בשולחן ואוטומט צעקתי אייה אז הוא אמר לי סתמי בהמה..
בא לי לבכות , מעדיפה לקבל מכה חזקה מאוד מאשר לחיות איתו עוד יום אחד. אף אחד לא מקשיב לי , אני רוצה כבר להיעלם מהבית הזה ולא לראות שם אף אחד בחיים שלי....
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות