אני שוקע לתהום ואינני יודע כיצד לצאת, כבר כמעט שנה אני ללא עבודה

הסיפור הוא כזה, אנסה לתמצת אותו, אך בכל אופן אני מבקש כי תקראו אותו עד תומו, ואז, אשמח לקבל את תגובתכם המושכלת בעניין.

אני בן 30, נשוי+ 3 ילדים. ולצערי אינני מפרנס את משפחתי בכבוד.

מאז שחרורי מהצבא, לפני כעשור. כמעט ואינני מוצא את עצמי בשוק העבודה.
לא מחזיק יותר מדי זמן במקומות עבודה {שנה, שנתיים}, ולאחר השקעה רבה מצידי, תמיד אני מוצא עצמי מפוטר ובבושת פנים.

מכל עבודה שאני נזרק ממנה, אני יוצא עם הרבה מוסר השכל, ובעיקר למידה ו"חישוב מסלול מחדש" לעבר העבודה הבאה. אך משום מה, יוצא בעיקר כי הפיטורים מביאים למשקע חמור בחיי האישיים.

זה כבר שנה מאז פוטרתי מעבודתי האחרונה, ושוב אינני מוצא עצמי חזרה בשוק העבודה.
אינני אדם עצלן או פרזיט הנהנה לחיות מתמיכתם של אחרים. אך לצערי בכל הזמן הזה. לא מצאתי את הכוחות לשוב ולחזור לשוק העבודה, על אף המצב הכלכלי המשפחתי מחריף, ומשכורתה היחידה של אישתי מספיקה בקושי לקיום בסיסי.

בכל פעם שאני עומד בפני חיפוש עבודה, כאן ברשת או בכל מדיה אחרת. בכל שיחה עם חברת כוח אדם או בכל ראיון עבודה. אני מרגיש כי כוחותיי אוזלים ממני, מעין תחושת לחץ מעיקה וחרדה לא מוסברת. יש לי רתיעה איומה מכל הצעת עבודה שמציעים לי, ובכל אחת כזו אני מחפש תירוצים מדוע אינה מתאימה לי.

וכך, נוצר המצב האבסורדי והבלתי אפשרי, שכבר כמעט שנה אני ללא עבודה. אני שקוע לבדי במחשבותיי, לבדי בבית עד שמגיעים הילדים ממסגרותיהם ואישתי מעבודתה. אני ממעט לצאת מהבית. ובאופן כללי, הרגשתי היא של חוסר אונים, לחץ ופחד ובעיקר, חוסר מוחלט באמון ובמחשבה שאצא שמתישהו גם אצא מכל זה.

איש ממשפחתי ומסביבתי הקרובה לא מבין כיצד אני "מרשה" לעצמי לשבת כבר שנה בבית, מדוע אינני לוקח כל עבודה. אבל אף לא אחד מהם לא מבין את שמתחולל בנפשי. אני מרגיש מאוכזב ופגוע ממקומות עבודה ומעסיקים, מפחד להשקיע ולהתאכזב שוב. אין לי כוחות נפש להתמודד עם מעסיקים רודנים, וזה משפיע עליי וגורם לי להמשיך ולשקוע ולצלול אל תוך משהו שנדמה לי כדכאון או חרדה חמורה.

אשמח לשמוע את עצתכם/דעתכם המושכלת.
ואנא מכם, אל תשפטו אותי. נסו לקרוא אותי בין המילים, להבין לנפשי.

אתם המוצא האחרון.