מרגישה שהעבודה בהוראה גומרת לי את החיים

שלום לכולם
אני עוסקת בהוראה קצת יותר מ-10 שנים. למדתי תואר ראשון בחינוך מיוחד בתחילת שנות ה-20 לא מתוך רצון גדול, אלא יותר מתוך לחץ של ההורים ללמוד לתואר ראשון.
סיימתי את התואר בהצלחה (ואפילו נהנתי פה ושם) וחוויתי משבר של האם באמת אני רוצה לעסוק במקצוע הזה. לאחר שנתיים של התברברויות בעבודות זמניות הקשורות לחינוך, מצאתי עבודה כמחנכת בבית ספר לחינוך מיוחד לילדים ונערים/ות עם קשיים רגשיים ונפשיים. מאוד התחברתי לביה"ס ולעבודה עם הילדים. הרגשתי שאני עושה שינוי והשקעתי מאוד בעבודה על אף הקושי הרב שכרוך בעבודה עם אוכלוסיה זו ועל אף שנסעתי כל יום שעה לכל כיוון בכדי להגיע לבית הספר. הרגשתי שהמטרות שלנו עם הילדים הן נכונות (עבדנו על ערכים ובניית חוסן נפשי ופחות על לימודים) ואהבתי אותם ואת העבודה איתם. עבדתי עם כל הגילאים בביה"ס, הקניתי קריאה לקטנים והכנתי גם לבגרות את אלו שרצו ויכלו, הרגשתי חיונית ומוערכת. לאחר לא מעט שנים בבית הספר הזה נשברתי מהנסיעות והחלטתי לעזוב.
לפני שנתיים מצאתי עבודה כמחנכת בבית ספר תיכון לנוער בסיכון הקרוב לביתי ואני סובלת, פשוט סובלת. אלימות מילולית ופיזית אינה זרה לי כלל וכלל ובביה"ס הקודם בו עבדתי היה זאת בשפע. עם זאת אני מרגישה שבני הנוער איתם אני עובדת עכשיו הם חסרי כל ערך וכבוד לכל דבר ואדם העומד מולם. מצפים מאיתנו להכין אותם לבגרות אך המציאות היא שהם לא באים לביה"ס וגם כשבאים לא נכנסים לכיתות. אלו שעוד נכנסים הם בעלי פערים כל כך עצומים שלא מאפשרים למידה לבגרות. התלמידים בביה"ס עושים מה שבא להם מתי שבא להם ואני מוצאת את עצמי יום יום במרדף, חיזור והתחננויות מול תלמידים ששמים עלי ועל כולם פס אחד גדול. הם מטנפים את בית הספר, שוברים דברים, מקללים, מתנהגים כאילו הכל מגיע להם.
אני משקיעה בתכנון השיעורים וכל היום רק חושבת איך ללמד את הנושאים כדי שהם יבינו, אני מתקשרת כמעט בכל יום להורים ואליהם, שיחות אישיות מפה עד להודעה חדשה, מדברת על ליבם, מנסה לשכנע אותם להשקיע ולו במעט, מנסה קשיחות ורכות כאחד אך הם בשלהם. הם כבר בני 17-18 והם עושים מה שהם רוצים ולי האמת נמאס! אפילו המנהל לא יוצא מחדרו להתעמת איתם ויש כאוס בבית הספר, הוא בעצמו נמנע מללמד בכיתות למרות שהוא חייב, אבל הוא יודע לבוא לצוות המורים בטענות שאיננו עושים מספיק.
עבדתי עם נוער לא מעט שנים ומעולם לא נתקלתי בכזה זלזול וחוסר אכפתיות. אני לא מתעלמת מהעובדה שהם באים מרקע קשה אך תחושת הקורבן והמסכנות שלהם כבר מוגזמת בעיני. ובנוסף על כך מצפים שאכין אותם לבגרות כשהם בכלל לא פנויים ללמידה ואני לא מבינה מה רוצים מהם בכלל!
אני חוזרת בכל יום מותשת, עצבנית, מיואשת, מנסה לחשוב מה לעשות ואיך לעשות אך בעיקר יש לי תחושה של נמאס לי! אני מרגישה שהעבודה איתם גומרת לי את החיים ואני שונאת את זה וחושבת שהם לא שווים את העצבים והמריבות שלי עם המשפחה שלי.
מצד אחד אני מרגישה שאני חייבת לעזוב את הגהנום הזה מצד שני אני חושבת שאולי אסור לוותר. המשפחה לוחצת עלי למצוא עבודה בבית ספר נורמטיבי ולהפסיק לשבור את הראש עם הנערים והנערות האלה שלא מעריכים דבר ממה עושים עבורם.
אני לא יודעת כבר מה לעשות, אני רק יודעת שאני מרגישה סבל וחוסר הערכה מוחלט גם מהתלמידים וגם מההנהלה בביה"ס...