לא סומכים עליי, מתייחסים אליי כאל ילדה קטנה. נשברתי

היי לכולם,
זה יהיה אולי קצת ארוך, אבל אני חייבת לשפוך את זה.


אני בת 19 וחצי, ויש לי אחות תאומה. לשתינו יש חבר.
אני וחבר שלי שנתיים כמזה יחד. שנינו חיילים, הוא לוחם קרבי ואני בתפקיד של מדריכה בתחום המחשבים. יש לי בעיה. אמי היא מסוג האנשים הדואגים יותר, לחוצים יותר, ואולי גם בדעות פרימטיביות.
מעולם, לא ישנתי אצל חבר שלי ואני מדגישה- אנחנו שנתיים וכמה חודשים יחד.והוא ישן אצלי רק פעם אחת וגם זה כאשר ההורים היו בחו"ל. היא וגם אבי, שמצטרף לדעות אלו- לא מרשים לי בשום אופן לישון אצל החבר מהסיבה שזה מוריד מהכבוד, נראה זול "ולא נראה טוב עבור משפחתו" ואני אומרת -אם כי כמה פעמים הוריו של החבר שואלים למה איני ישנה אצלם ואם כי דלתם פתוחה בפניי תמיד. אותו דבר שלא מרשים לי שהוא יבוא לישון אצלי, זה לא מתאים עבורם ואני עדיין ילדה שצריכה לשמור על כבודה. הם יודעים, המשפחה המורחבת,חברים וכל מי שמכיר אותי - שאני עם כבוד עצמי במקום העליון. אףף פעם לא מקללת, מכבדת את ההורים, הוגנת,ישרה ובאמת כמו שאומרים ילדה מבית טוב. תמיד מחמיאים להוריי על החינוך שקיבלנו והלוואי וכולם היו כמונו [אני ואחיי למשפחה].עד לפני כחצי שנה בערך,אולי קצת יותר היו מגבילים אותי ואת אחותי התאומה בשעות שעד השעה 2:00 בלילה גג צריכות לחזור הביתה.
באמת נהגנו כך וכיבדנו עד שנשבר לנו ולמה אני צריכה לחזור בשישי באמצע בילוי משותף עם החברים/או עם החבר ב2 בלילה כדי לרצות את מה שאמרו הוריי? זה הורס לי את הבילוי. אני מחכה בקוצר רוח לכל סופש שמגיע אחרי השבוע העמוס שעובר עליי בצבא וכנל שהייתי בתיכון בשנים קשות של לימודים. אז התחלתי לחזור ב3, נגרר ל4 ובשישי האחרון הגעתי לקראת 5 בבוקר. אמא שלי לא הולכת לישון עד שאני חוזרת הביתה [ כנל לאחותי] ויש לציין כי יש לי אח הקטן ממני ב3 שנים שפחות מקפידים עליו בשעות מהטענה ש"הוא בן, אתן בנות - וזה לא אותו הדבר".
אחרי שחזרתי לכיוון השעה חמש בבוקר, קמתי למחרת עם זה שאמי לא מדברת איתי. צעקה עליי וכעסה ממ על השעה המאוחרת שחזרתי. יש לציין כי כל סופש כזה שאני חוזרת מאוחר, למחרת כל השבת מתקלקלת- היא לא מדברת איתי, כועסת, אווירה מתוחה ואף לא נותנים לי את האוטו מהטענה שחזרתי מאוחר וזה לא בסדר.
כל הזמן פוחדת שאעשה "שטוויות עם החבר" כמו כן לא מרשה לי לקחת גלולות ומאד נגד. שסיפרתי לה שרק אחרי שנה ו8 חודשים באמת שיחררתי ולא הקשבתי לה כביכול והרגשתי מעצמי שאני מוכנה [בגיל 18 וחצי] אז היא לא דיברה איתי תקופה של שבוע ואף נכנסתי לתקופה קצת דכאונית למשך שבועיים בגלל זה, הרגשתי אפילו חרטה על זה שהיא עשתה לי נקיפות מצפון. ובסך הכל, כן אני בוגרת,אחראית ומאד רצינית . אני מצפה שכמו שאני מכבדת אותה, למשל בזה שלא נותנים לי לישון עם החבר, אותו דבר שיכבדו אותי אם אני יוצאת ומבלה וחוזרת מאוחר. אני באמת מבינה את הדאגה, לא מתוך נקודת מבט של אמא כי עדיין אני צעירה, חיילת בת 19 וחצי אבל בכל זאת קצת להוריד מפרופורציות. סבתא שלי ניסתה לדבר איתה וכלום לא עוזר. כל סופש מתחיל בטוב ונגמר במריבה בגלל השעות מאוחרות והדעות השונות. אני לא מרגישה לבוא לשתף, ולספר דברים כיוון שאני כל פעם חוששת מתגובה. כמו כן יצאתי כמה פעמים לנופש עם החבר אם זה 3 פעמים לאילת, פעמיים לצפון וכן ישנו שם ביחד אז אני לא מבינה כל כך איפה הבעיה אם נישן ביחד אצלו או אצלנו ? אני חושבת שאני כן בוגרת ומרגישה חוסר ביטחון מזה שלא סומכים עליי. כאילו עשיתי משהו לא בסדר.
ניסיתי לדבר איתה אלף פעם, כל פעם לא יכולה לפתוח בשיחה שלא עם בכי,
מסתדר ואז שוב חוזר לזה מחדש. מקבלת לפעמים עקצוצים כמו " שוב לקולנוע?לא נמאס ללכת לסרט" או "למה רק את נוהגת ולא הוא? [ הוא עבר תאונה ולכן לא נוהג כבר שנה אבל הוריו מסיעים אותנו כשצריך ולרוב אני והוא תמד מוכן להשתתף בדלק למרות שבזה אמי ממש לא מוכנה לקחת שום דבר ]
"די עם מתנות זה מוגזם" או אם אני רוצה לצאת איתו לנופש "למה לנסוע עד אילת למה חייב כל דבר עם שינה , אי אפשר יום כיף אחד וזהו "? או אם אני יוצאת רק איתו לבילוי בשישי בערב אז "למה להתבודד? אין חברים" ?
כל מיני עקיצות שמאד פוגעות בי ומורידות לי את היבטחון ואף אפילו יוצרות לי רגשי נחיתות ומועקה רצינית. אני מרגישה שבמפנים אני מתפוצצת, הבטן מתמלאת ומצטברים בה המון דברים שאני חייבת לפרוק. אני כן מדברת איתה על הכל אבל בזמן האחרון פשוט חוששת מתגובות שהיא לא מקבלת/תהיה נגד.
לא רוצה לפגוע, בכל זאת מכבדת תמיד ב100% את הוריי ואוהבת הכי שבעולם
יוצאים תמיד יחד כולם לבילויים משפחתיים, אבל איכשהו שתמיד מגיע הסופש מתחילים הריבים. לא ציינתי, אבל חבר שלי לוחם קרבי מה שאומר שאני רואה אותו לפחות פעם בשבועיים ועד שהוא חוזר זה גם לפעים רק לשישי שבת ואני מנצלת את הזמן כמה שיותר לצאת ולבלות איתו וגם על זה אומרים לי כל הזמן למה אני נדבקת אליו, תני לו קצת חופש...ומה...בסך הכל אנחנו מאוהבים אחד בשני, מנסים לפצל את הזמן שכל אחד יהיה גם עם המשפחה וגם שנהיה יחד כזוג שנצא ונבלה כי זה הגיל שלנו והזמן אבל אני לא מפסיקה לקבל משפטים ציניים ופוגעים ואני פשוט מסתירה ועוברת הלאה ומתעלמת אבל בתוך תוכי מצטבר אצלי הכל. אני אוהבת מאד לא רוצה לפגוע, בסך הכל רוצה שיכבדו גם את העקרונות שלי, שיסמכו עליי ויבינו שאני כבר גדולה. אני כבר שנה בצבא, מדריכה כל שבוע בקורס, עובדת מול קהל אם זה בנות בסדיר ואף קצינות, מחוץ לצבא אני באמת אחראית ואהודה על החברים ותמיד קוראים לי "אמא קטנה" כי אני דואגת תמיד להכל.
אמי לא ישנה עד שאני חוזרת הביתה. כל זה קורה כך גם לאחותי שגם לה יש חבר לוחם. שתינו כבר לא יודעות מה לעשות ואיך לדבר ומה לעשות
הדעות הן נורא פרימטיביות.
אשמח למי שעברה את זה, או אמהות שעברו זאת עם ילדיהן לעצות / לשמוע מה אתם חושבים. אני באמת לא יכולה להעיד מהצד של אמי כי אני לא אמא ואני לא באמת מבינה את הדאגה שמאחורי כל זה אבל זה קצת מוגזם ואני חושבת שהיא צריכה לשחרר ולהניח לי אבל לא מבינה את זה..... מה לעשות????

תודה מראש על שקראתם על הכל, אודה לעונים!!!!!
ערב מקסים. שוב תודה.