מרגישה כל כך בודדה, כל כך חסרת הגנה וכל כך שקופה.

אין לי חברים באמת.
אני בודדה. יש לי הרבה אנשים מקסימים וחמודים שאני מאוד אוהבת מסביבי. ואני בטוחה שגם הם אוהבים אותי. אבל אף אחד לא רואה אותי. אף אחד. אפילו לא חבר שלי (למרות שהוא היחיד שלפעמים שואל מה נשמע)
תמיד אני שמחה ומתבדחת.
אם אני לרגע אומרת משהו שלילי זה מסוכן, אני מסתכנת בהתרחקות והתעלמות. אני צריכה להתנער ומיד לחזור ל״עצמי״.
לאף אחד לא אכפת. אף אחד לא חושב עלי. אני בטוחה אבל, נניח, שאם אמות הם יתעצבו. או שאם נקבע להיפגש ולא אגיע- הם יתאכזבו. זה לא שאין לי משמעות בעיניהם. פשוט המשמעות שלי היא הקשר שלהם איתי. ולא אני.
אם אני חולה לצורך העניין, ולא מגיעה. לא יעניין שאני חולה. פשוט באסה שלא אגיע.
מתי בפעם האחרונה מישהו התעניין בי? לא זוכרת. יש לי חברה אחת שמתעניינת. אבל גם איתה הדיבור הוא רק שטחי.
רגשות? לא. וזה הבעיה שלי אגב. אני לא אוהבת לדבר על זה. ולא צריך.
רק שמישהו פה ושם, פעם ב, יביע התעניינות. לא אכפת לי מחבר שלי כי הוא במערכת יחסים איתי. אכפת לי ממנו כי הוא הוא.
תהייה- אם היה לי רע, אבל זה לא היה משפיע על האינטראקציה עם חבר שלי בכלל בכלל (אפילו לא טיפה) ונגיד מישהו היה אומר לו ולכן הוא ידע- שרע לי ואני עצובה. האם הוא היה מתעניין? שואל? האם היה לו אכפת?
אני בספק. הקשר היה בדיוק אותו הדבר והיחס כלפיו אותו הדבר ובעצם לא השתנה דבר. רק מה שאני מרגישה מבפנים. אבל אני זה מישהו אחר ולא הוא. אז למה שזה ישנה??
פעם אחר פעם אני אוזרת אומץ ושתפת פה ושם. לא באיזה סיפור קורע לב, בקטנה באיזה משהו שקרה לי היום. מחשבה, התלבטות או רצון. ותמיד אני מבינה כמה זאת היתה טעות נוראה.
אני פשוט יודעת שאם אהיה אי פעם במצוקה- לא בטוח שיהיה מי שיראה, שיעזור ויקשיב.
אולי אני מצפה ליותר מדי מאחרים, וזה בעצם לא פייר. כי אני אף פעם לא הייתי צריכה לעשות מאמץ מיוחד כדי להיות שם בשביל האחרים- מאז ומתמיד זה בא לי טבעי. אני לא מתכוונת להתנשא פה על אף אחד, אלא להפך. תמיד הייתי חסרת גבולות כשזה נוגע לרגשות שלי ושל אחרים: הרגשות של האחרים הם שלי וגם הרגשות שלי הם שלי. אם מישהו שמח אני שמחה. אם מישהו אומלל אני אומללה איתו. ואני לא עושה שום מאמץ כדי להרגיש את זה. כנראה שזה משהו דפוק אצלי במוח, ובעצם זה משהו שבאמת בלתי אפשרי וקשה לעשות אם המוח לא דפוק כמו אצלי.
אני פשוט מרגישה כל כך בודדה, כל כך חסרת הגנה וכל כך שקופה.
תודה למי שקרא.