אמא מצטערת על היום שבו נולדתי. מבחינתה אילו הייתי בן, החיים שלה היו הרבה יותר טובים. בשביל אבא אני סתם מתבגרת שמעוררת לו את הזעם.
ביום יום אני אוויר, אבל כשהם (ובכלל, כל בנאדם בחיים שלי) צריכים ממני משהו - פתאום אפשר לראות את האוויר. מדהים, לא?
אבל תמיד משום מה הייתי מתנחמת במשפחות של ההורים שלי. אבל האמת תמיד מעיפה לי חתיכת סטירה רק כשהייתי מעזה לחשוב שהכל טוב בחיים שלי. הם מרכלים וצוחקים עליי והקטע הוא שגיליתי את זה מאמא שלי, שגם מריצה בדיחות עליי.
כשהייתי צעירה יותר הייתי יוצאת בהצהרות הזויות כמו למשל: "כל עוד אני אוהבת את עצמי, אני לא זקוקה לאף אחד." אפילו את עצמי אף פעם לא אהבתי, אז מה זה שווה?
אני רוצה להרגיש נאהבת. רוצה לקום בתחושה טובה בבוקר. רוצה להרגיש קיימת, לשם שינוי.
אבל זה לא קורה, ולא משנה כמה פעמים ניסיתי לשנות את עצמי כדי להבין מה הבעיה בי.
כנראה שלא מגיע לי /:
מה הטעם? מה הטעם לחיות בעולם כזה בידיעה שלא קיים בנאדם אחד, אחד! שאוהב אותי למרות הכל?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025