מיואשת כבר מהתחושות האלו. מרגישה בודדה ולא יודעת למי לפנות...

אני קצת אובדת עצות, מאוד אשמח אם למישהו יש איזו הצעה או רעיון..
כבר שלוש שנים בערך יש לי איזה עניין מוזר עם המצב רוח, לצד הרבה רגעים של שמחה ואיזון מופיעים די הרבה התקפי חרדה ובזמן האחרון גם הרבה מצבים שבהם אני פשוט מרגישה ״מנותקת״ מהעולם; כלומר תחושת זרות מוחלטת, אפאתיות, ערפול, ומן חוסר תחושה. אני לא יכולה לומר מספיק כמה זה מקשה עלי ומסב לי סבל.. אני הולכת בקביעות לפסיכולוג בשנתיים האחרונות, שעוזר לי מאוד אבל בעניין הזה גם הוא וגם אני נותרנו חסרי אונים. יש תקופות שזה פשוט נוראי. כל כך הרבה דברים מביאים אותי למצבים והתחושות האלה, דברים כמו נסיעה ארוכה באוטו, אולם קולנוע, שבירת שגרה (אפילו מינורית ביותר), זמן פנוי, טיסות, חגים, סופי שבוע, לילות, להיות לבד, להיות בחברת אנשים.. כל דבר שמזכיר לי דברים כמו מוות, זקנה, זמן, התבגרות. כל הדברים האלה בלתי נסבלים בעבורי ואני פשוט משתגעת. תמיד חוזרת ותוקפת אותי תחושת חוסר המשמעות, הריקנות, ובעיקר התסכול מהחיים הקצרים והסופיים האלה. התחושה הזאת מביאה אותי לשני המצבים האלה- לפעמים להתקף חרדה, ולפעמים להפך- למצב של ניתוק ואפאתיה מוחלטת.
פשוט נמאס לי. החיים שלי הם חיים מלאים ואפשר לומר מושלמים, יש לי משפחה מדהימה, חברים ואני בדרך לקריירה די בטוחה, אין בעיות של כסף ויש אפילו חבר שאני מאוד אוהבת. בצבא אני עושה תפקיד שאני מאוד אוהבת שקשור בעבודה עם ילדים- דבר מאוד ממלא ומשמח.
ובכל זאת, אני מרגישה בודדה, חסרת אונים, חסרת שליטה, לא מובנת. אני כבר לא יודעת מה לעשות ועם מי לדבר. הפסיכולוג שלי לא ממש זמין בין פגישות וחבר שלי לא מבין את המצב, והאמת שהוא גם בתקופה קשה ואני לא רוצה להכביד עליו וגם לא להרחיק אותו ממני עם הבעיות שלי. ניסיתי לשתף אותו בעבר ואיכשהו זה לא עבד. אני פשוט מגיעה למצבים שיש לי התקף חרדה ואני יודעת שאין לי למי לפנות, ועם מי לדבר. עם החברים זה לא עובד, עם המשפחה אין לי מה לדבר על זה כי הם לא מבינים כל כך מה בדיוק העניין והם גם קצת לחוצים ודאגנים בעצמם, ואני לא רוצה להכביד.
בעבר פגעתי בעצמי אבל אני לא רוצה לחזור לדפוס הזה. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה של הבדידות וחוסר המוצא ברגעים האלה. זה יותר קשה מכל תחושה אחרת שאני מכירה, יותר קשה מתחושות עמוקות של תסכול, פחד, או של כעס, או אפילו של עצב. תמיד אני מזכירה לעצמי שזה עובר אבל זה כבר לא מנחם כי זה כל הזמן חוזר. כל הזמן. כל יום, כל היום. איאפשר לתפקד ככה, ובעיקר אני פשוט מרגישה כמה זה מרחיק אותי מכולם, ולאט לאט אני מאבדת תקווה. עצוב לי לחשוב על זה שבסופו של דבר אנחנו לבד בעולם, אף אחד לא יעזור לנו באמת ויהיה אכפתי כלפינו ברמה הכי עמוקה.
אני באמת לא יודעת מה לעשות.