אני נמצא בתקופה מעולה בחיי אבל אני לא מצליח לצאת מהדיכאון, מה לעשות?

שלום וחג שמח,

לי יש בעיה שמעיקה עליי כמעט כל חיי הבוגרים, מדיי כמה חודשים אני נכנס למן בועת דיכאון בלתי חדירה וכל מה שאני עושה/רואה/שומע מתפרש לי בתור רע.

אני סובל ממחלה כרונית שמאוד פגעה בי במהלך התיכון, הרבה מאוד כאבים וגם המון חוסר נוחיות וחולשות, בעיות רבות שגרמו לי לתפוס מרחק מהחברים.
למרות שהציונים היו טובים, מבחוץ נראיתי שמח ונעים הליכות, בפנים המחלה הזאת פשוט כרסמה וכרסמה,
הוריי היו עסוקים בטיפול בסבי החולה, ואחי הגדול (והמוצלח) תמיד היה במרכז ההתעסקות, אותי החזיקו תמיד על טייס אוטומטי (הוא ילד טוב... תמיד מצטיין... וכ'ו) אבל עשיתי את הדברים האלה ללא שום הכוון פשוט ככה. עם הזמן למדתי לחיות עם המחלה ובאמת השתפרתי... אבל כל כמה זמן הייתי "הופך את השולחן" ומסתגר במחשב. הרגע הקשה באמת היה שצה"ל לא רצה לגייס אותי, וברגע הזה (למרות שהמחלה הייתה בנסיגה ושוב הייתי במגמת עלייה) שבר אותי ושבועיים לא יצאתי מהמיטה (הלם, כל מה שהחזיק אותי היה החלום שלי להיות קרבי), אבדתי משמעות לכל המאבק ארוך השנים שלי במחלה (בעצם בעצמי, שכן המחלה נגרמת מבעיה במערכת החיסונית), שנה מהחיים שלי הוצאתי במרדף אחרי הצבא כדי להתגייס ובסופו של דבר התנדבתי לשלוש שנים.
בשלושת השנים האלה התמודדתי הרבה מאוד עם עצמי ובאמת הוכחתי את עצמי אינספור פעמים... ובסוף השירות אפילו הכרתי בחורה מדהימה ועשיתי טיול של אחרי צבא (שבו שוב למדתי המון דברים על עצמי והיה מדהים).
כיום אני כבר לומד והציונים בסדר... כל מי שיראה אותי לא יאמין שאני חולה במחלה כרונית חשוכת מרפא, ושבעצם כל הגוף שלי טלאים שעומדים להיפרם.
אז אני שוקע שוב לדיכאון, ואני מסתכל במראה ורואה את אותו ילד חולני שהייתי, וכל העבר שלי נעלם לי מראש, כל ההישגים והאושר נעלמים וכל מה שאני רואה ונזכר זה בכאבים, ברגעים שפספסתי בתיכון, בבדיקות הפולשניות ובאשפוזים... אני לא רואה כלום חוץ משחור וזה מכלאה אותי והורס אותי...
החברה וחברים שלי וההורים שלי חושבים שאני כועס עליהם, אני לומד להבין שאני בעצם כועס על עצמי, אבל... זה לא עוזר... אני מוצא את עצמי שוכב במיטה עד אור הבוקר חושב על מה שלא היה וטוחן מחשבות חסרות תכלית...