אין לי חיי חברה, בת 22 ומרגישה זקנה קשה לי להתחבר ולהיפתח לאחרים

אני לא יודעת אם אני רוצה לשאול שאלה או סתם לפרוק ...אין לי כוח לחיים האלה יותר כל החיים שלי הם כמו ערימת זבל, בחיים לא נהניתי ממשהו הכל זמני לשנייה את צוחקת ואחרי זה מגיעה המכה שמשאירה אותי בהלם. הצחוק המזויף כדי שאנשים לא ירחמו עליי
עם ההורים שלי אני לא בקשר מסיבות שונות (ההורים שלי גרושים ) ... חברות מהבית ספר, מהתיכון אין לי נשרתי בגיל 16 מלימודים כי לא היה לי כוח ללמוד לא יכולתי לשבת על הכיסא ולשמוע את כולם איך הם מרוצים וכיף להם ורק לי רע ורע ועוד פעם רע..
מאז שאני קטנה התעללו בי מינית קודם זה היה דוד שלי (מצד האבא) כשהייתי בת 5 בערך הוא נגע בי ובאחותי שקטנה ממני בשנה ... התעללות פיזית מצד האבא באמא בי ובאחים שלי, הוא חולה סכיזופרניה ואושפז כמה פעמים, בגיל 7 בערך החליטו ברווחה שההורים לא יכולים לטפל בנו ולהוציא אותנו למשפחות אומנה ופנימיות אני ואחותי הקטנה היינו במשפחת אומנה 7 שנים, היה לי קשה שם התייחסו אלי כמו לסמרטוט רצפה תמיד תמיד היו מטילים עליי את עבודות הבית הקשות, האמא במשפחה הייתה לוקחת אותי פעם בחודש לספר כדי שיספר אותי תספורת קצרה עד קצוץ של בנים :( התביישתי ללכת ככה לבית ספר והייתי ילדה שקטה ומופנמת .. היו מציקים לי הרבה בבית ספר . אחרי זה עברתי אונס ע"י האדם הכי קרוב אליי שהיה אמור לדאוג לי יותר מכל אדם אחר בעולם, סיפרתי את זה לאמא והיא העבירה את זה לרווחה ובמקום לטפל בזה העו"סית הזמינה אותי אליה לפגישה ואמרה לי תחכי בחדר פתאום אבא שלי והעו"סית נכנסים לחדר, השתתקתי מרוב פחד והיא התחילה לשאול אותי את רוצה לספר לי מה קרה לך אצל אבא? והוא אומר ובא לגעת בי ולחבק אותי מה קרה למה את שותקת פשוט רציתי למות למה היא עשתה לי את זה.. אחרי שבוע מהפגישה שתיתי אקונומיקה רציתי למות ההורים במשפחה גילו את זה ולקחו אותי לבית חולים והכל עבר בשלום. בגיל 12 וחצי הכניסו אותי לפנימיה וברחתי משם אחרי 3 חודשים לאמא שלי חשבתי ששם יהיה לי יותר טוב אבל גם שם היה רע, החבר של אמא היה אונס אותי בכל פעם שאמא לא הייתה בבית, היה סוגר אותי בבית כל הזמן לא מאפשר לי לצאת רק לבית ספר, לא יכולתי להיות עם חברות בקשר והייתי משקרת להן שאמא חולה וכל מיני תירוצים שאני לא יכולה ללכת איתן לקניון וכאלה.. בגיל 16 לא יכולתי יותר נשרתי מהלימודים לא יכולתי לשבת ללמוד הייתי בורחת מבית ספר בהתחלה עד שזה נודע לאמא שלי והיא כעסה אבל לא ידעה למה ומה יש לי כמובן שלא סיפרתי לה כלום. היא גילתה את זה יותר מאוחר וחשבה שאני עושה לה בכוונה היא לא ידעה שזה התחיל ממש כשבאתי אליה לבית כשעוד הייתי בת 13 בערך... מאז אני עשיתי כמה טעויות בחיים רק כדי לברוח מהבית ימים שלמים לא הייתי ישנה בבית.
אני לא בקשר עם המשפחה בכלל ... אין לי חברות, אני מרגישה כמו זקנה עייפה מהחיים ורק מדחיקה את מה שאני מרגישה , אני לא רוצה לעשות כלום אין לי תוכניות אין לי חלומות . אני לא יודעת ל- מה באתי לעולם הזה בכלל ...