חוששת שיש לי התפרצויות זעם, יש דרך לטפל בזה?

שלום לכולם.
לאחרונה התחלתי לחשוש שאני סובלת מהתפרצויות זעם. אני מטבעי אדם די עצבני אבל בעבודה או מחוץ לבית אני משתדלת להיות מאוד מאופקת וכשזה יוצא זה תמיד יוצא בבית על בן הזוג שלי.
אני ובן זוגי ביחד שנתיים וגרים יחד כמעט לאורך כל הקשר שלנו. ברור לנו שזה קשר שמוביל לחתונה.
כשאני מתפרצת בכעס, לא זכור לי לעולם שקיללתי אותו בקללות רציניות כמו בן זונה וכאלה או הרמתי יד. תמיד זה היה דברים כמו "דפוק", "מטומטם", "קח את הדברים שלך ועוף מפה" או לחילופין "אני לוקחת את עצמי ועוזבת אותך". קרה לי גם שזרקתי איזה שהוא חפץ כמו למשל בגד או דבר שלא יכול חלילה לפגוע בו או להשבר.
הוא אדם מאוד מאוד סבלני, הוא למד שכשאני בתוך זה, הוא פשוט שותק, נותן לי להוציא את זה ואז להרגע חצי שעה, שעה, שעתיים, להתנצל והכל חוזר להיות כרגיל.
ברור לי שזה לא פתרון כל פעם להתנצל אחרי שאני מעליבה ופוגעת אבל אני פשוט לא מצליחה לשלוט בעצמי לפעמים ומוציאה כל מה שיש לי על הלשון.
זה תמיד מתחיל מדברים שטותיים ומתלקח לריבים קשים כמו שציינתי. פעם אחת בתוך התפרצות שהיתה לי לקחתי שקיות והתחלתי לאסוף לשם את הדברים שלי בשביל ללכת עד שהוא עצר אותי מלעשות את זה ואז פשוט נפלתי לרצפה ונשברתי בבכי תוך כדי שהוא מחזיק אותי עד שנרגעתי. אני בעצמי לפעמים לא צופה התפרצות כזאת.
לפעמים קורה שהכלב מעצבן דווקא ברגעים הכי לחוצים ולא מתאימים כמו בבוקר כשאני ממהרת וגם עליו אני יכולה לצעוק סתם ככה. לעולם לא הרבצתי לכלב שלי ולא חשבתי על זה כי הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים אבל כן אני יכולה לצעוק עליו כשבסוף אחרי שאני נרגעת אני חושבת על זה שבמקום לצעוק יכולתי פשוט להעיר לו בטון תקיף כמו שעושים לכלב.
אני באמת אוהבת את בן זוגי, אני חוויתי מספר קשרים בחיי, חלקם ארוכים וחלקם פחות והראשון מביניהם שהיה הכי ארוך נגמר בגלל שלו נמאס מהכעס שמתפרץ ממני, אבל בן הזוג הנוכחי שלי הוא הדבר הכי טוב שקרה לי. הוא איש מדהים, אוהב, מפנק, דואג לבית, דואב לכלב, איש משפחה מדהים ויהיה אבא נהדר. אני רק מקווה שנגיע לשם שהוא יהיה אבא לילדיי.
הוא לא מראה סימנים לרצות לעזוב וגם אחרי ריבים שלנו הוא אומר כמה הוא אוהב ולא יעזוב לעולם אך אני חוששת שיום אחד יימאס לו והוא יקום וילך.
חלקכם כנראה תגידו איך לעזעזל הוא עדיין איתי וגם אני שואלת את זה את עצמי ואותו והוא פשוט אומר שהוא הפסיק לקחת ללב את מה שיוצא ממני, כמו התרגל ולי זה כואב לדעת שהוא התרגל למצבים הדפוקים האלה שלי.

האם יש דרך טיפול? תרגילי הרגעה? כדורים? סדנה או טיפול? האם זה יכול לפגוע לי בעבודות עתידיות או לימודים? כי אני כן מתכננת עתיד מסוים.
מישהו מכיר מישהו עם בעיה כזו או שאני הפסיכית היחידה שסובלת מכך?? אנא עיזרו לי !