מתחבטת עם עצמי האם להמשיך את הקשר, מרגישה שהרומנטיקה נעלמה

שלום לכולם, אני חיילת בת 19. קודם כל לפני שאני אדבר על הבעיה עצמה אני רק אגיד שהיה לי חבר במשך שנתיים וחצי, ואנחנו פרודים כבר שנה. הוא ללא ספק היה אהבת חיי, אהבה כל כך מטורפת וחזקה, בלי גבולות. וזה נגמר, ומאז אני פשוט מחפשת את עצמי. יצאתי כבר עם כמה וכמה בחורים לדייטים, תמיד נפנפתי אותם בדייט השני או אפילו לפני שהגענו אליו בכלל. לא הגעתי לרמת אינטימיות עם אף אחד אחר מאז האקס שלי, כן, שנה בלי סקס ומגע. לא שאני חושבת שזה טירוף, זה מה שהחברות שלי חושבות ולא טורחות להסתיר את זה ממני גם. אבל אני באמת מאמינה שלשכב עם מישהו, צריך לבוא מאהבה, קרבה, רצון, משיכה, ואת כל זה לא הצלחתי למצוא עדיין. עכשיו הכרתי מישהו דרך הפייסבוק, ונפגשנו לפני כמה ימים פעם ראשונה. היה מקסים, מצחיק, הרגשתי בנוח מאוד, אבל הגיע איזשהו שלב שהוא רצה לנשק אותי ואני הטיתי את הראש. הסברתי לו שאני מרגישה שזה לא מתאים בפעם הראשונה. הוא קיבל את זה, קצת בפרצוף חמוץ, אבל קיבל.
מאז אנחנו מדברים כל יום בפלאפון לפחות שעה, מדברים בהודעות, ולא חסרים לנו נושאי שיחה, זה מאוד זורם, הדבר היחיד שמפריע לי הוא שהוא מאוד חותר לנושא המיני. הוא כבר מדבר איתי על מה יקרה בהמשך בינינו, איזה תנוחות יש בשביל בחור גבוה מאוד ובחורה נמוכה, ובקיצור, דברים שמפריעים לי. אתמול העמדתי אותו במקום על כל זה, הסברתי לו שאני מרגישה שכבוד צריך לקבל, לא לדרוש, ואני לא מוכנה לדרוש אותו יותר ממנו, אז שיתעשת. הוא נורא הצטער והכל, וקיבלתי את ההתנצלות והמשכנו כרגיל.
אני מרגישה מיואשת, אני מרגישה שכבר אין יותר רומנטיקה, אין גבר שמוכן לחכות מעט עם כל הקטע המיני, וזה לא שאני שולחת מסרים מוטעים, אני עומדת על שלי ולוקחת הכל לאט. מפריע לי שאני לא מרגישה מחוזרת, שהיום כבר אין התאמצות. אני מפחדת מהעובדה שאני כל הזמן נזכרת באקס שלי, איך הוא היה עושה דברים ברגישות, חושב על טובתי, דואג שאני תמיד אהיה מרוצה. אני באמת מפחדת שעם כל האלמנטים האלה אני לא אמצא מישהו רציני. אם מישהו מאכזב אותי, אני אפילו לא טורחת להגיע איתו לשלב הבא, מיד מעיפה אותו. וזה מה שקרה עד עכשיו עם כולם.
השאלה שלי האם אני מתרצת לעצמי למה לא להיות עם אף גבר אחר, בגלל שאני חושבת על האקס, או שפשוט אני באמת צודקת, וצריכה להבין שדור הגברים של היום הוא מהיר מדי, אגרסיבי מדי, וחסר אינטליגנציה רגשית, ופשוט לקבל את זה?
האמת שאני לא יודעת מה השאלה שלי, פשוט מרגישה שאני צריכה לפרוק.
תודה לכל מי שקרא בכל אופן.