קשה לי להסתכל על אמא שלי!

אז ככה אני בת 16 ואני לא מדברת עם אמא שלי תקופה ארוכה שנתיים בערך פחות או יותר אם דיברנו זה לקח פחות משבוע ואז שוב הפסקנו לדבר

אז ככה אני יספר לכם איך הפסקתי לדבר איתה ויש כמה סיבות :

1.שהייתי בת 12 הייתי עושה דברים קטנים בטעות כמו לשכוח לעשות משהו או אם לא לעשות את המטלות הבית כמו שהיא רוצה ,ובגלל זה היא הייתה צועקת עליי ומפסיקה לדבר איתי ,היה ימים שהייתי מבקשת סליחה והיא הייתה סולחת אבל אם הייתי חוזרת על הטעות מספר פעמים או לא יודעת מה עושה טעות אחרת ,והייתי באה להתנצל היא לא הייתה מסכימה לסלוח לי והיה לי לילות שהייתי הולכת כול לילה בוכה לה מתחננת שתסלח לי והיא לא הייתה סולחת הייתי מתעצבנת טורקת דלתות זורקת חפצים אם היא לא הייתה סולחת לי אבל עם הזמן חשבתי לעצמי "למה אני צריכה לבכות ולהתחנן בפניה ככה כדיי שתסלח לי כאילו מה פקינג עשיתי לא סידרתי טוב ?שכחתי משו ?וגם אם כן עשיתי את זה זה היה בטעות ואני תמיד משתדלת לעשות את מה שהיא מבקשת כפי שהיא רוצה ,ופשוט היא לא שווה את הדמעות שלי "

ומאז אמרתי לעצמי שאני לא הולכת להתנצל על דברים שלא עשיתי ושאני מפסיקה לדבר איתה .והסברתי לה הרבה פעמים שהיא מגזימה ושאני באמת משתדלת לרצות אותה והיא פשוט ראש בקיר לא הולך איתה !

מה שהכי עיצבן אותי שאחותי הגדולה הייתה מדברת איתה ואז באה אליי ואומרת לי
"למה את לא הולכת לאמא ומנסה להשלים איתה, פעם היית מתחחנת שתדבר איתך "
כאילו את שפויה את באמת אומרת את המשפט הזה כאילו זה דבר נורמלי ??? שאני צריכה להתחנן למישהו כדיי שהוא יסלח לי ועוד לאמא שלי ??????.

וגם אחריי שהייתי משלימה איתה היא איכשהו הייתה תופסת עליי עצבים והרסת הכול אז אני גם הפסקתי לנסות
2. אמא שלי לא מסתדרת עם אבא שלי המון שנים ,והיא תמיד הייתה מתעצבנת עליי ועל האחים שלי שאנחנו לא מתערבים בינהם דבר ראשון התערבנו מלא כנל אני וזה פשוט לא עזר בשום דרך בסוף הגענו לאותה נקודה אז פשוט ויתרתי .
אמא שלי רוב הזמן עצבנית בגלל שאת הכעס והתסכול שלה ,והתסכול עם הבעיות שלה עם אבא שלי ,היא מוציאה עליי ופוגעת בי וצועקת עליי ועד היום זה ככה .

ואיך זה בא לידי ביטוי הריחוק ממנה :
1.לא מתייחסות אחת לשניה בבית
2.לא מסוגלת להיות באותו מקום איתה איפה שהיא נמצאת בבית אני הולכת למקום אחר
3. לא מסוגלת בכל להסתכל לה על הפנים
4.לא מסוגלת לקרוא לה אמא שאני שואלת למשל את אח שלי איפה אמא אני לא אומרת "איפה אמא ?" אני אומרת "היא " "אמא שלך" אני לא מרגישה בכלל שייכות שלה אליי

וזהו אני כועסת שכול דבר שאני עושה היא באה לראות היא כאילו "עוברת במקרה באותו מקום " ומסתכלת מה אני עושה שזה בכלל מעצבן !.
אני לא יכולה לעשות דברים בשקט לדוגמא: אם אני מכינה משהו היא באה למטבח לראות, אם אני בחדר היא באה להסתכל והיא לא מסכימה לסגור את הדלת של החדר כאילו גם בחדר שלי אני צריכה לראות אותה כאילו אין פרטיות בכלל !!!!
אני מעוצבנת שהיא לא יודעת מה כואב לי והיה המון פעמים שבכיתי והיא פשוט לא הייתה שם לא ניסתה לברר וגם אם היא ראתה שאני בוכה בחיים לא באה אליי

אחים שלי הגדולים לא יכולים לטפל בזה ,וגם האחים שלי חווים את זה !
אבל הם מתמודדים בצורה שונה :אחותי למשל (בת 20) עדיין בא להתנצל ולדבר איתה ואח שלי הגדול (בן 23 )מתעלם לא אכפת לו כמוני כזה
אני לא יודעת מה לעשות באמת , אני לא מרגישה שייכות אליה זה כבר הגיע למצב שלא אכפת לי ממנה בכלל !ואני לא יודעת מה לעשות והאם בכלל אני צודקת