התואר מייגע ורוצה לחיות חיים אחרים לגמרי ממה שהם עכשיו, מה לעשות עם עצמי?

אז ככה.. אני לומדת לפסיכולוגיה והתואר מאוד קשה,ארוך ומייגע ובגלל הקורונה והקושי שהיה לי ללמוד בזום הלימודים שלי התעכבו ויוצא שהם נמשכים כבר המון זמן. כל העניין מצברח אותי. אני חיה את חיי הסטודנט יותר מידי זמן. עבדתי באינספור עבודות קשות, מייגעות,פיזיות,עברתי בריונות בעבודה,עברתי דרמות בעבודה,עברתי ניצול ושקרים בעבודה ומה לא. קיצור,אני מרגישה שכאילו חייתי כבר מאות פעם ואני מתה ונולדת כל פעם מחדש ודי נמאס. עבודות בישראל הן פשוט מזעזות, כמות הניצול,שעות הזויות והתנאים בכללי כבר נמאסו עליי.

כרגע אני עובדת בעבודה במסעדה, והבטחתי לעצמי שזאת העבודה הפיזית והקשה האחרונה שאני אעשה. אני רוצה לעלות רמה בחיים. איך אני אפילו עולה רמה בחיים בלי תואר? ניסיתי להתקבל לעבודה בנתבג ובעוד חברות ואחרי הראיונות גם אם הייתה לי אנגלית פצצה ועוד נתונים טובים לא החזירו לי תשובה. בטח בגלל הקורות חיים שלי. אני עובדת בכל העבודות שעובדים זרים עובדים בהן, בקושי יש לי צוות ישראלי. לפעמים אני תוהה במה כל הילדים הישראלים, הסטודנטים, או בלי התואר עובדים בדיוק? איזה עבודות יש להם?

אני בת לעולים,ולפעמים אני משווה את עצמי לכל הצברים וכל שאר העדות שהיו פה ״לפני״ ואיך הם מסודרים בחיים. אפילו לעבודות דפלק שבהם עושים כלום ושום דבר לוקחים רק עדות מסוימות וטיפוסים ספציפיים של ישראליות לפי מה ששמתי לב. קשה להיות רוסיה כי תוקעים אותך בקופסא של קופאית או מנקה. אני יכולה לשלוח קורות חיים למשהו שצריך מוח (ויש לי לדעתי) ועדיין יחזרו אליי ויציעו לי להיות מנקה.

החלום שלי זה עבודה משרדית, וגם לגור בחו״ל. לא מוצאת את עצמי בארץ לצערי גם כלכל אחרי הרבה שנים. אבל כן הייתי רוצה שיהיה לי קרקע יציבה. חיי החלומות שלי זה עבודה משרדית או לפחות עבודה יותר מנצנצת כמו בנתבג. לא כל הנוצץ זהב אני יודעת אבל בא לי לפחות לסיים את העבודה בלי כאבי גוף,מלוכלכת וכו׳. זה נשמע סנובי ביותר וסליחה, אבל אני מרגישה כמו תת אדם רב הזמן.

מעניין אותי מוזיקה,מעניין אותי אומנות אבל אין לי כסף או קשרים. מעניין אותי חו״ל ועבודות משרד. איך אני מגיעה למשהו טוב בלי אפילו למצוא את עצמי? גם בתוך תוכי אני לא בטוחה לגבי הפסיכולוגיה... אבל אמא שלי עוזרת לי כלכלית ואני לא רוצה לאכזב אותה. אני מאוד מבולבלת. מה לעשות עם עצמי??ֶ