מרגישה שהשתנתי וכל יום אני נופלת לבור עמוק יותר שלא יודעת איך אצא ממנו, עצות?

היי
אני יודעת שזה ארוך אבל בבקשה מכם לקרוא עד הסוף.

אני מיואשת, אני השתנתי 180 מעלות ואני מרגישה שאני נופלת כל יום לבור יותר עמוק ואני יסביר.
עד גיל 10 הכל היה סבבה החיים סבבה יש קשר חברתי יש אופטימיות יש צחוקים יש באמת הכל, קצת גמגמתי אבל פעם ב... וגם לא ייחסתי לזה חשיבות.

בגיל 10 גילו אצלי מחלת עור (פסוריאזיס) וזה היה מפריע לי אסתטית. בהמשך זה גירד והתחיל להתפרץ במקומות שרואים (מאחורי האוזניים, על המצח ,קצת לפני המרפקים ....) הייתי מתביישת בזה וגם הסתכלו על זה ולפעמים היו צוחקים או בוהים בזה ובדיעבד אני מבינה שאולי זה בקטע של התעניינות ולאוו דווקא צחוק.
במשך כל השנים שעברו הסתגרתי והתביישתי והגמגום החריף ופשוט ניתקתי קשרים, והתחלתי להיות קצת בורה (לא היה לי חשק ללמוד מילים חדשות, לקרוא משהו לא חשבתי על זה סתם שקעתי בדיכאון וסתם שיעבור הזמן).

הרבה זמן מגיל 15 חשבתי לעבוד אולי זה יחזק לי ביטחון, אסרטיביות, החלטיות אבל פחדתי.הפחד הזה משתלט עלי ודוחף אותי לפינה.
בערך בגיל 17 סוף סוף היה לי אומץ לעבוד להרוויח כסף לעצמי והיה קשה בגלל הגמגום.
חברים שלי שהכרתי דפקו אותי כל פעם מחדש (איחרו באיזה שעה למפגשים וחיכיתי לבד, שיקרו לי שהם בדרך אבל הם בכלל אכלו פיצה) בקיצר לא יכולתי להגיד להם לא ולהעמיד אותם במקום ואני לא יודעת למה התפתח הצד הזה בי.

אני עכשיו בצבא וגם כאן קשה לי. רציתי להשתחרר על נפשי והציעו לי טירונות יותר מקוצרת. עכשיו שאני מסתכלת על ההצעה אחורנית מה זה עוזר שזה רק טירונות? בכל מקרה אני באה לעשות שירות ועכשיו קשה לי פה.
אני עושה משמרות לא יומיות אז אני לא רואה את כל הצוות אבל אני לא מתחברת כל כך איתם אולי חוץ מאחד אבל הייתי רוצה עם יותר.
אני לא יודעת לשמור קשרים ולהתחבר עם אנשים כי לא היה לי את זה מלא זמן. כאילו החלק הזה בי מת, פשוט מת. אין לי נושאי שיחה עם אנשים. אני ביישנית ושקטה כזאת , לפחות נהפכתי לכזאת.

גם נגיד הבנת הנקרא, הנשמע אני לא מבינה וצריכים להסביר לי שוב ושוב אז יש פעמים שמראש אני נמנעת מלשאול דברים. ויש פעמים שאני מרגישה שזהו אני שואלת כי אני רוצה לדעת אבל זה שאלות מפגרת שאני אמורה להבין לבד בהיגיון. היום אני יותר מנסה ללמוד ולהבין דברים אבל אני פשוט לא מבינה לא זוכרת.

אני מרגישה שרואים אותי כמטומטמת כי אני לא יודעת לחשוב קדימה, להחליט לבד, לדבר בטון גבוה שאני צריכה.
אם כבר אני פותחת פה את הסיפור שלי גם לגבי מה אני יעשה בחיים אני לא יודעת.
פניתי לפסיכולוגית בכיתה יב והיה נחמד לפרוק למישהו את כל זה אבל זה לא כל כך עבד כי הכל חזר.

ההורים שלי לא רוצים שאבזבז זמן במיוחד שיש לי גם זמן בשירות.
פעם אהבתי לצייר אבל הבנתי ממזמן שזה רק תחביב ולא משהו לחיים וגם עזבתי את זה בגיל 16.
ששואלים אותי מה אני רוצה לעשות בחיים אין לי כיוון אפילו, קצה חוט.

ראיתי בטיקטוק בסרטון שיש מישהו שמדבר על זה שלכל מחלה יש סיבה ושאלתי בתגובות למה פסוריאזיס קורה אם לכל מחלה יש סיבה?
הוא ענה שזאת "מחלה אוטואימונית כלומר מערכת החיסון תוקפת את הגוף. אין ביטוי לרצון האמיתי בחיים (יסוד האש). האש יוצאת בוערת דרך העור הדלוק."
"פסוריאזיס פורץ כשאדם שיפוטי וביקורתי כלפי עצמו וכלפי הסביבה, שומר רגשות ולא מבטא אותם כי נבוך מהסביבה. אדם בוער מבפנים והאש יוצאת דרך דלקות בעור".
עכשיו זה נחמד לשמוע את הסיבה אבל תכלס גם ידעתי לפני שכל החרדות וכל השיפוטיות כלפי עצמי זה מה שגורם למחלת עור המפגרת הזאת.

פעם הייתי סתם מהטיקטוק לאינסטגרם ועכשיו פשוט נמאס לי , זה התחיל לשעמם אותי וטוב שכך כי ככה יצאתי מהלופ הזה אבל מה עכשיו? אין לי תחומי עניין, שום דבר לא מעניין אותי ויש המון דברים שאני פוסלת מראש כי צריך ביטחון וראש לשבת וללמוד אליהם.

בסופו של עניין אחרי כל החפירה הזאת אני רוצה פתרון, אני יודעת שיש לי פערים גדולים בכל מה שקשור לידע לביטחון לצעדים , אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה ואני בריבים ובדיכאונות עם עצמי כי אני רוצה להצליח, כי יש לי פנטזיות מה קורה אם אני יצליח להגיע לנקודה שבה אני יהיה מאושרת ושלמה עם עצמי.
אני היום יותר במודעות מגיל 10 מן הסתם גם התבגרתי.
אולי לפני הייעוד שלי בחיים מה אני יהיה אני צריכה או הייתי צריכה כבר לעבור את המכשול הענק הזה שנקרא פחדים,חרדות, פסוריאזיס, דימוי עצמי ועוד...

אני יודעת שזה היה ארוך אבל אני מרגישה בבור בלי סיכוי לצאת ממנו.