התפקיד הורס אותי נפשית ואת חיי המשפחה ולא ממשיכה בו שנה הבאה, איך לשרוד את השנה?

שלום רב,
אני עובדת בבית ספר כמחנכת ומרכזת שכבה בעל יסודי. התפקיד הוצע לי על ידי ההנהלה מכיוון שראו את כישוריי ויכולותיי. הסכמתי לקחת את התפקיד ברגשות מעורבים, מאחר שאני יודעת עד כמה מדובר בתפקיד כפוי טובה ועמוס (שגם התגמול הכספי עליו אינו מספק כלל, אבל זה פחות מפריע לי).
אני כבר שנה שלישית בתפקיד וסובלת כמעט מכל רגע, על אף שמבצעת אותו מצוין (עם מחיר אישי כבד מאוד). הקושי שלי הוא לא מול התלמידים. אני מסתדרת מצוין עם תלמידי השכבה ואוהבת במיוחד את תלמידי כיתת החינוך שלי.
הקושי הוא מול צוות מחנכים ומחנכות שלא מבצעים את עבודתם ומנסים לזרוק עלי בכל הזדמנות את האחריות לכל מיני דברים שהם לחלוטין באחריותם! למדתי מהר מאוד להדוף בחזרה אליהם, אך אז במקרים רבים אני מגלה שהם פשוט לא מבצעים את עבודתם ובסופו של דבר אני מקבלת את הריקושטים מהמנהלת. מדובר במורים וותיקים שפשוט לא רוצים לעבוד, על אף שמכירים היטב את עבודתם. הם מתהדרים בעובדה שאף אחד גם ככה לא יעשה להם כלום, והבינוניות הזאת פושט דוחה אותי!
ועם כל זאת אני עדיין מוצאת על מה לפרגן לצוות ומזהה את התכונות הטובות שיש בכל אחד מהמחנכים והמחנכות.

מנהלת בית הספר מודעת למצב, אך היא חסרת אונים מול כל הצוות שלצערי (אם כי באשמתה) לא סופר אותה. היא מאוד נחמדה, אך חלשה ומפחדת לקחת אנשי צוות לשיחות הבהרה ולהעמיד גבולות ברורים. היא בעיקר רוצה שקט, שלא יטרידו אותה ושמנהלי הביניים יפתרו את כל הבעיות לבד. היא בעיקר ספונה בחדרה.

אני מרגישה גם שאין באמצעותנו שום כלים להתמודדות עם מקרים באמת קשים ו/או עם הורים חסרי גבולות - ודברים אלו מתנקזים בעיקר אלי מתוקף תפקידי.
כאשר אני רוצה לנהוג ביד קשה מול תלמיד שבאמת עבר את הגבול, המנהלת שמה ברקסים ומותירה את כל הצוות המום ומושפל ועם תחושה שלתלמידים ולהורים מותר הכל והצוות אמור לספוג ולהכיל.

אני פשוט לא נהנית מהתפקיד, ויותר מכך סובלת ממנו! אני חרוצה ואחראית ומתקשה שלא להישאב לעבודה. מתקשה להפריד ולשים גבול בין העבודה לבית. בית הספר מתנהל כמו חדר טראומה, כולם בהיסטריה מכל דבר ורוצים מענה כאן ועכשיו (מורים, תלמידים והורים). ניסיתי לשים את הטלפון על שקט, אך מידי פעם עלי בכל זאת להציץ כי מדובר בטלפון הפרטי שלי. אני רואה את כל ההודעות מהעבודה (גם ביום הפנוי שלי שולחים בלי בושה!) ולא מצליחה להתעלם. זה ממש משפיע על מצב הרוח שלי, על היחס שלי לילדיי ולבעלי.
אני לא מורה שחוקה ולא מחנכת שחוקה. אני מעל ל15 שנים במערכת ואוהבת את העבודה. מעולם לא לקחתי שבתון כי לא הרגשתי צורך, אבל הפעם אני מרגישה שבגלל התפקיד פשוט נשאבו ממני כל כוחותיי, ואני רואה שמיום ליום אני פשוט לא אוהבת להגיע לבית הספר.
אני יודעת שהבעיה היא גם בי, באופי שלי, בקושי שלי להפריד ולא לתת מענה באותו רגע. ההנהלה גם מנצלת את התכונות האלו לרעה וגורמת לי להרגיש רע כאשר משהו לא מבוצע (כי המחנכים פשוט לא ביצעו את עבודתם!). זה נראה שהמנהלת פשוט זיהתה שיש פה חמור עבודה אז בואו נרכב עליו עד שימות. אגב, אין שום פירגון ממנה על שום דבר, לא רק כלפיי אלא כלפי כל הצוות כי ככה היא. היא פשוט לא זוכרת או לא מבינה שחשוב לפרגן לאנשים פעם ב...

השנה בכוונתי להודיע למנהלת שאני לא מתכוונת להמשיך בתפקיד בשנה הבאה. השאלה היא איך אני עוברת את השנה הנוכחית? אני מרגישה שהילדים הפרטיים שלי ממש נפגעים מזה. איך אני מצליחה לשים גבולות בצורה פרקטית ולהתעלם מהעבודה בשעות שאני בבית? לא רוצה להגיע למצב שבו אני פשוט שמה פס על הכל ומתחילה לזלזל ושיסתדרו! אבל מרגישה שאני בדרך לשם...