עובדת בעבודה תובענית מאד ואין לי זמן לחברים או זוגיות, לא יודעת מה לעשות

אני בת 37. עשיתי צבא בתפקיד משמעותי שמאד נהנתי והיו לי המון חברים. יצאתי, ביליתי. הייתי טיפוס מאד חברותי והכרתי מלא אנשים. באיזשהו שלב בשירות התאהבתי והייתי בזוגיות ארוכה. אחכ השתחררתי ונסענו לטיול ארוך בחו״ל ביחד. לצערי בתוך הזוגיות , התרחקתי מהחברים שלי והתחלתי להזניח אנשים. אני והחבר שלי הינו בלתי נפרדים. לכן המון קשרים נותקו. אחרי הטיול, חזרנו לארץ ודי מהר נפרדנו. הקשרים שהלכו לאיבוד, את חלקם הגדול לא הצלחתי להחזיר. התקופה הייתה קשה אבל למזלי התחלתי להשקיע במטרות שלי לעתיד וזה עזר מאד. בעצם העביר את הזמן והזמן עשה את שלו. אז מה עשיתי באותו זמן 0? עשיתי פסיכומטרי, שיפרתי בגרויות. הכרתי אנשים חדשים והתחלתי לצאת שוב. לא היה לי קשר רומנטי כי לא הכרתי מישהו שהיה לי ניצוץ איתו. הייתי צעירה ומלאת אמביציה שזוגיות לא היה במוקד המחשבה שלי. אחרי כל הלימודים (פסיכומטרי ובגרויות) החלטתי שמה שאני רוצה לעשות זה ללמוד רפואה. לא התקבלתי בארץ אז נסעתי לחו״ל ללמוד. בחו״ל היה מדהים. היה כיף ללמוד, מכירים מלא סטודנטים זרים. באמת שהבנתי מאד. היה לי קשר רומנטי בודד שם שלא צלח בתוך הבועה החברתית שם. לימודי רפואה זאת תקופה מאד ארוכה. המעט חברים שהיו לי בארץ עד אז, את המרחק והזמן הממושך לא הצליחו לשרוד. רוב המעגל החברתי שלי היה שם וביליתי מעט מאד זמן בארץ, ככה שזה לא מאד הורגש.
סיימתי ללמוד וחזרתי לארץ להתחיל להתמחות. בהתחלה עשיתי סטאז שזאת תקופה מאד קלילה. אתה מסתובב בין מחלקות שונות, אין המון אחריות. הת״ש מאד טוב שגם זה עבד בסבבה.
היום אני מתמחה בהתמחות מאד תובענית בסביבה מאד עוינת. כל יום זה מלחמה עם מטופלים, המערכת, המתמחים, הבכירים. מאד קשה לי ואני מרגישה מאד בודדה. אני מבלה את מרבית יומי בבית החולים. מרבית החברים שהיו לי בלימודים היו זרים, ככה שנחמד להתכתב מדי פעם ונחמד שיש חבר בכל מדינה בעולם לבקר אבל למרחק יש מחיר. אין לי חברים בארץ. בעבודה כמובן שאתה מכיר במערכת מלא מתמחים ובכירים אבל רובם נשואים עם ילדים במוד אחר לחלוטין. גם בגלל אופי העבודה, אתה כל הזמן במתקפה או במגננה ואז מאד קשה ליצור חברויות ככה. אין זמן ליצור קשר רומנטי. כל פעם שאני מנסה להכיר מישהו באתרים, אין לי זמן לענות בטווח זמן הגיוני או שאין לי זמן להיפגש ואני מבטלת המון אז נמאס לאנשים. זה המון השקעה ולפעמים אין לי מוטיבציה עבורה. ככה שלא יצאתי לדייט מלא זמן. יש ימים מאד קשים בעבודה שפשוט בסוף היום אין לי עם מי לחלוק את זה. גם בזוגיות וגם בחברויות. יש לי משפחה מקסימה שמאד תומכת ומחזקת אותי. לא חושבת שהייתי שורדת בלי התמיכה שלהם. אבל לדוגמא יש אינטראקציות לא נעימות עם חלק מהמתמחים או הבכירים שהייתי שמחה מאד שחבר או חברה בגילי לדבר על זה. לצאת לכוס בירה/קפה/אייס לחלוק את המירמור ואת הקושי, לקבל עצה אקטואלית. הבעיה שבגלל התחום הזה אני מרגישה שמאד השתניתי. בגלל העבודה שלי, מאד קשה לי לנהל שיחות וליצור קשרים, אני לא חברותית כמו שהייתי. אני הרבה יותר ביישנית, פחות אסרטיבית בגלל ההיררכיה הצבאית והתעמרות שיש בעבודה. אני מרגישה שבגלל הקשיים בעבודה, אני מתבכיינת יותר מדי ובגלל זה אנשים לא רוצים להישאר חברים. אני לא יוצאת יותר מדי כי אין זמן ושיש זמן בא לי לישון ולנוח בבית, אז אני לא מצליחה גם להכיר אנשים. אני גם בשלב בחיים שוואלה רוב האנשים שפוגשים בגילי במקום אחר בחיים. אני גם לא צעירה יותר לעשות את הדברים שהייתי עושה בצעירותי להכיר אנשים כמו ללכת למועדון וכדומה. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.