ביקורת עצמית, שינויים בעצמי, וחוסר שלווה - איך זה יגמר?

טוב זה ארוך וכנה מקווה שמישהו יקרא.
אספר קצת על עצמי- אני בת 20, חיילת, אין לי חבר ואני באה ממשפחה יחסית מפורקת.
לאורך השנים עברתי הרבה שינויים, הפכתי ממופנמת ומאוד מכוערת ורזה לבחורה חברותית, יפה, צינית לפעמים, ובעיקר מנסה להסתדר עם כולם.
היו לי חברות טובות בחיים וחברויות של שנים ארוכות וטובות שנקטעו בגלל הרבה שינויים- צבא, סיום תיכון וכו. גם בצבא הכרתי חברות טובות אבל המרחק והשגרה מפריעים לשמור על הקשר.

אני מוצאת את עצמי מעבירה תקופות גדולות מהחיים שלי עם הראש מחוץ למים, בכוונה לברוח מכל הביקורת העצמית שלי כלפי עצמי. מי שיראה אותי מהצד ומכיר טוב יגיד שאני יפיפיה, חברה טובה, חכמה ומצחיקה. אבל אני? תמיד חושבת שהכל בי דפוק.
שאני לא חכמה מספיק, שאני לא חמה וטובת לב מספיק, שאני חברה גרועה, ובת גרועה, ובינונית מינוס. מזלזלת ביופי שלי ובערך שלי, ובאופן כללי אם הייתי בחור לא הייתי מתעניינת בי.
באיזשהו מקום אני שונאת את עצמי וכשאני נכנסת למחשבות מהסוג הזה אני בקושי מצליחה לצאת מהן ולהגיע לשלווה ולהשלמה עצמית.

כשאני רואה סרט מצחיק, אני מתוסכלת שכל הדמויות כל כך שנונות, מעניינות, מרגשות, ומשווה את עצמי לכמעט כל אדם שאני נחשפת אליו כדי לחקות את התכונות שאני אוהבת בו, כדי להרגיש שאני טובה מספיק.
כשאני קוראת ספר או מאמר טוב אני מתמלאת תסכול על היכולת ביטוי שלי ובוער בי צורך להיות טובה בתחום הזה לפחות כמו הכותב. אותו דבר כשמישהו לידי אומר משהו שמצחיק את כולם בשיא הטבעיות שלו בלי לחשוב מה הוא בכלל אומר, אני תמיד מפרשת את הסיטואציות האלה בצורה של ״את בחיים לא מצחיקה ככה״ ומחשבות מהסןג הזה.
חשוב לי לציין שזה בא לי בתקופות, כשאנשים וחברות מתייחסות אלי בחיבה ואהבה ומצחיק ואני מרגישה מימוש עצמי, אני אוהבת את עצמי ואני רגועה ושמחה, אבל כשהמטבע מתהפך בגלל סתם יום משעמם בבסיס או שיחה יבשה עם גבר שהכרתי אני מתמלאת בסיבות חדות ומכאיבות למה אני לא בסדר ואיך להשתנות. אני מפחדת להמשיך ככה אני עייפה ותלויה כל כך בפידבקים חיוביים שכשהם מגיעים אני מפתחת ציפיות מהבנאדם ובסוף מתאכזבת. אני רוצה ללמןד לאהןב את עצמי ולסלוח לעצמי על חוסר שלמות ואפילו על בינוניות. איך עושים את זה?? אני לא רוצה טיפול פסיכולוגי. אני רוצה לקחת את עצמי בידיים.