אני במצב נפשי חלש, עם בעיית ביטחון עצמי, מה לעשות?

שמתי לב שיש לי בעיה ואין לי ביטחון עצמי בכלל.
הרבה אנשים לא מבינים את זה כי הם כביכול חושבים שאם בנאדם נראה טוב ויש לו השכלה אז הכול בסדר אצלו.
אצלי זה יותר מורכב.
ההורים שלי התגרשו מאז שהייתי ממש קטנה.
אבא שלי היה אלים כלפי אמא שלי ובנוסף היה נוגע בי ומטריד אותי מינית.
היו לי מפגשים עם האבא עד גיל 6 בערך.
אחרי הגיל הזה המפגשים הופסקו בהוראה של בית משפט והוצאנו צו הרחקה ככה שהוא לא יכול להתקרב אליי.
הרבה שנים לא הרגשתי חוסר בדמות אב אבל לאחרונה אני מבינה שעצם העובדה שלא היה לי אבא נורמלי זה מאוד מקשה, למשל בסיטואציות כמו נהיגה, דברים שקשורים לרכב, כל מיני דברים שנשים בגילי יכולות להתייעץ עם האבא.
אין לי אחים או אחיות, אני בת יחידה.
אני נהגת חדשה ומאוד קשה לי בכביש כי אין לי מלווה שיהיה איתי 3 חודשים, ולכן נאלצת להמשיך לקחת שיעורי נהיגה, במקום שיהיה לידי אבא או אח /אחות.
אני מרגישה שאני עושה הרבה דברים לבד והיה מנחם אותי אם הייתה דמות מגוננת לצידי.

בנוסף, לפני כ-3 שנים אני ואמא שלי נאלצנו לנתק קשר עם המשפחה.
היו אצלנו אנשים במשפחה שהיו מאוד לא מפרגנים בלשון המעטה- מקנאים, משפילים, אמרו לאמא שלי "את אף פעם לא תקני דירה", כל הזמן עוקצים.
החלטנו לשים לזה סוף.
אומרים שמשפחה זאת משפחה אבל הרגשנו שאי אפשר יותר.

לפני כחודשיים קרה עוד דבר נורא והתנתק קשר גם עם הסבתא שלי.
בשנים האחרונות טיפלתי בה הרבה- הייתי מקלחת אותה, מנקה לה את הבית, מזמינה לה אוכל ותרופות.
בתקופה האחרונה אני ואמא שלי גילינו שהיא לא באמת סיעודית ושהיא מעמידה פנים.
גילינו שהיא כן הולכת בכוחות עצמה ועושה דברים בעצמה ושהיא סתם עובדת עלינו.
זה נשמע הזוי ומטורף אבל זה באמת כך.
בנוסף היא גם ניסתה לגרום לי ולאמא שלי ליפול מבחינה כלכלית.
סיפור מאוד ארוך אבל אני והיא מרגישות מאוד נבגדות ולא האמנו שדבר כזה יכול לבוא ממנה.

נכון שזה נשמע כאילו שאנחנו הבעייתיות בסיפור ואיך זה שאנחנו לא מסתדרות, אבל באמת עם היד הלב, יש לי משפחה איומה ואני שואלת את עצמי יום יום למה זה מגיע לי ולמה לא יכלה להיות לי משפחה עם אנשים נחמדים יותר.

אני מאמינה שהביטחון העצמי שלי ירד בגלל כל הסיבות האלה כי בעצם לא נשאר על מי לסמוך שהרי האנשים הכי קרובים אליי פגעו בי- אבא, סבתא, אחות של סבתא ובעלה והילדים.

הקשר הכי טוב שהיה לי היה עם בן זוג שהיה לי מגיל 16 עד גיל 19.
הוא היה האוזן הקשבת שלי, הבנאדם הזה שאפשר לפנות אליו בכל סיטואציה, שתמיד מקשיב ותמיד נמצא שם.
הייתה לו משפחה גדולה שאהבתי, מה שתמיד היה חסר אצלי.
היה בינינו משבר חריף והיחסים לא החזיקו מעמד. היה בו פן אלים ושתלטני שלא יכולתי להתמודד איתו.
היום הוא נשוי ובאמת שאני מאחלת לו את כל הטוב שבעולם.
עברו כבר 9 שנים ואני עדיין מתגעגעת ויודעת שהיה לו מה להגיד לי במצב כזה והוא היה מוצא דרך לעודד אותי.
יש לי חוסר ביטחון גדול במערכות יחסים ואני מרגישה שאני לא מצליחה למצוא מישהו שדומה לו, כזה חמוד עם כל כך הרבה שמחת חיים (כן על אף שכתבתי שהיו בו עצבים וצדדים כועסים).

מרגישה חוסר ביטחון עצמי מוחלט עם חברים, בכביש, מבחינת מראה חיצוני, במערכות יחסים.
אני יודעת שלבנאדם אסור לרחם על עצמו ושיש אנשים במצבים גרועים יותר והם קמים כל יום ומרימים את עצמם, מחייכים ומראים לעולם שהחיים יפים, אבל אני פשוט לא מצליחה, מרגישה בדיכאון.
אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד ומרגישה מאוד לבד.

בנוסף אני בשבוע הבא עוברת דירה לעיר חדשה.
אני ואמא שלי רצינו להתחיל דף חדש וחלק במקום אחר.
יודעת שזו הזדמנות טובה אבל מרגישה שלא מכירה אף אחד בעיר החדשה ומתחילה להשתפן קצת.

אשמח לקרוא תגובות שלכם, בבקשה תהיו עדינים, אני במצב נפשי די חלש
תודה..