לא משנה כמה אנסה ואנסה אף אחת לא מעוניינת בחברתי! למה?

פתאום בגיל 24 אני קולטת שאין לי חברות
כשהייתי ילדה הייתי מאוד חברותית תמיד היו מחפשים את החברה שלי בנות שאני לא מכירה היו רוצות להיות חברות שלי תמיד הייתי חוזרת עם חברות חדשות
אנשים היו אוהבים אותי מכל הגילאים..

בשנה האחרונה ביסודי עברתי חרם ע״י כל ה״חברות״ שלי
זה הפך אותי לילדה הרבה יותר סגורה ביישנית חסרת ביטחון ובעיקר לא סומכת.. תמיד מחפשת את האישור של אחרים תמיד רוצה חרמות ושיאהבו אותה
ומנגד היום גם קצת יותר מגוננת על עצמי
אבל בתור חברה? אני מוכנה להיות ערה גם ב3 בלילה בשביל חברות לעזור במה שיידרש לבוא לאן שצריך .. תמיד שם מעבר גם למשפחה גם לחברות אבל אף פעם לא מקבלת ההפך .. תמיד בסוף לבד
אין מו שנמצא שם בשבילי באותה הדרך… להפך בזמן אמת אין אף אחד
אף אחד לא רואה את הבדידות והכאב לב כשאני מסתגרת בחדר או בשירותים


ומאז בחטיבה,תיכון, צבא ואפילו לימודים פתאום אני שמה לב לדפוס חוזר שלא משנה כמה אנסה ואנסה אף אחת לא מעוניינת בחברתי! למה?? איך לכולם קל כל כל להרחיב חברויות
לכולם יש מהלימודים מהצבא מהעבודה חברות דרך חברות מחוגים ולא משנה מאיפה
ולי כל מסגרת שניסיתי זה נכשל!! למה?? אני מנסה לעשות חשבון נפש אבל אני לא רעה לאף אחת אני נראה טוב אני לא טיפשה ואני חברה טובה מי שרק תרצה בחברתי אני שם
אבל לא! אף אחת לא רוצה .. זה חברויות זמניות אף אחת לא יוזמת איתי לצאת או לשמור על קשר
יש כמה חברות שאיכשהו הצלחתי לשמור אבל גם לא ברמה שאפשר להגיד שאכפת להם ממני באמת ביומיום .. זה פה ושם לצאת ואולי אולי חברה אחת אבל גם בקושי
היא מוקפת חברות לעומתי

באמת הזוי לי חשבתי אוקי בחטיבה אכיר חברות חדשות - אין לי חברה אחת שנשארה מהחטיבה וגם באותה תקופה בקושי היו לי זה היה נטו חבית ספר וגם הייתי הרבה לבד

בתיכון, בטירונות, בסדיר, בעבודה, בלימודים ובעבודות אחר כך
וגם דרך חברות שאנשיהן כולם תמיד מתחברים ואיתי לא!!
אף אחת לא רוצה מנסה איתי על קשר
ותמיד עם בנות אחרות אני רואה שכן ממש הולך להם אפילו הכרות הכי מקרית מצליחה להן

אף אחת לא מתעניינת בי באמת
אין לי את מי לשתף ושיוכל לייעץ לי מקרוב
אין לי עם מי לצאת
אין לי עם מי לשבת
אין לי עם מי להתאמן
אין לי חבר כרגע אבל אפילו דאגות כמו את מי אזמין לחתונה אין לי..

גם במשפחה אין לי יכולת לשתף אף אחד
וגם המעט שיש חברה אחת או ידיד או משפחה יסתכלו עלי ככישלון

מה איתי? למה כולם שם ביחד ואני מאחור?

פעם מישהו אמר לי ״אין דבר כזה חברים״ למרות החרם שעברתי מחברות ילדות שלי ולמרות שזה היה כבר אחרי הלימודים ולפני הצבא שגם אז לא היו לי חברים כל כך
עדיין לא הסכמתי איתו על זה .. הייתי תמימה
כמו שאני עדיין תמימה בנוגע לאהבה

אין דבר כזה חברים וכנראה שאולי גם אין דבר כזה אהבה.. בשבילי לפחות

אני ממש עצובה