אני כבר לא מבין מה הטעם בחיים שלי אם אני רק סובל כל יום

היי לכולם אני בן 19 ואני עושה עתודה טכנולוגית (אלקטרוניקה) האמת שאני לא יכול להגיד שאני שונא את המקצוע, יש דברים מעניינים, אבל אולי זה לא באמת הדבר שאני הכי אוהב לעשות בעולם. אני לא מרגיש שיש באמת משהו שמעורר בי תשוקה או אמוציות.
אין לי שאיפות, כשאני חושב על העתיד שלי, אני פשוט לא מצליח לראות כלום.
מאז שאני ילד אני מרגיש מאוד בודד, לא היו לי חברים, אולי גם בגלל זה.
הרגשתי שאני לבד ואף אחד לא רוצה לגשת אליי ולהכיר אותי… רק בתיכון הכרתי חברים והבנתי שיש גם אנשים טובים בעולם הזה שנותנים יחס שווה לכולם, לא משנה איך נראיתי או התנהגתי הם פשוט התייחסו אלי כמו כולם. הם האנשים הכי מדהימים שהכרתי. מאז אני כבר בערך שנתיים בסוג של דיכאון בתפקוד גבוה.
אחותי התאומה היא החברה הכי טובה שלי בעולם, וכבר מעל לשנה היא במסגרת הצבאית, אנחנו מן הסתם לא קרובים כבר כמו פעם. מאוד קשה לי בלעדיה וכשהיא מגיעה הביתה זה רק לשלושה ימים וזה נגמר מהר.
אני שוב לבד עם ההורים והאמת שהורים זה לא קל. מצאתי חברים חדשים במכללה ואנחנו לומדים ביחד, אני מחבב אותם באמת, אבל אני מרגיש שאני כל הזמן עצוב וחלש ולא באמת נהנה מהחוויה הזאת. אני יודע שאסתכל אחורה ואתחרט שלא נהניתי מספיק.
אין לי כח לעשות כלום ואני רק רוצה לקבור את עצמי במיטה, הלוואי שהייתי יכול, אבל אני מגיע כל יום למכללה, ואף אחד לא יודע מה עובר עלי כי כשאני שם אני מחייך ומשתדל להיות נחמד.
אני כבר ככה המון זמן. ההורים שלי ממש משתדלים ואני יודע כמה זה קשה להם. אני רואה כמה הם משתדלים לא לכעוס עלי. אני חושש שהם מאוכזבים. אני מפחד שיום אחד הם פשוט יתפוצצו ויטיחו בי דברים קשים.
אני לא מסוגל לעשות מטלות ואני לא לומד טוב כמו פעם.. אני מפחד.
יש לי מחרתיים בחינה ואני לא למדתי בכלל.
אני כל הזמן סובל מכאבי בטן, עצירות וגזים, ככה כבר אולי חודשיים.
אני מטופל כבר מעל שנה ואני נוטל כדורים אבל אני עדיין מרגיש מאוד עצוב ואני לא אוהב את החיים. הלוואי שהייתי יכול לתרום אותם למישהו שבאמת רוצה לחיות, הלוואי שלא היה גורם למשפחה שלי סבל. אני מחזיק מעמד כי אני אוהב אותם אבל חוץ מזה לא אכפת לי מכלום. אני רק רוצה שמישהו יצבוט אותי ויגיד לי שזה הכל בדיחה. אני לא יכול ככה יותר באמת. כמה אפשר להחזיק מעמד כשאני מרגיש כל כך אומלל?